<h1>תוספות רי"ד — מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית. פי' דוקא אוחזין, דכיון דהוא בידם לא אמרי' להו כל דאלים גבר, שאין זה דין שנאמר לאלים תקוף את החלש ותוציא את שבידו ותזכה בו, אבל אם לא היו שניהן תפושין, כגון דמנח בסימטא קמייהו ומריבין עליו, אמרינין כל דאלים גבר, כדמוכח בפ' חזקת הבתים [ל"ד ע"ב] גבי ההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי דדיינינן להו כל דאלים גבר, והמטלטלין והקרקעות בזה שוין דאמרי' התם זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומקשי' התם מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, פי' ואע"ג דהא מתני' אוקימנא לה בפ' השואל [ק' ע"א] כסומכוס שפיר מקשה מינה דע"כ ל"פ רבנן עלי' דסומכוס, אלא משום דאיכא למוכר חזקה דממונא והו"ל לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל אי ליכא חזקה הוו אמרי יחלוקו כסומכוס, ומתרץ התם להאי אית ליה דררא דממונא ולהאי אית לי' דררא דממונא אבל הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר, פי' התם השפחה רשות שניהם שלטה עליה, שיצאה מרשות המוכר ונכנסה לרשות הלוקח, ונסתפקנו ברשות מי ילדה, ודמיא כאילו שניהן אוחזין בה, אבל הכא אי דמר לא דמר דלעולם לא היתה אלא בחזקת אחד מהן, הילכך אין ראוי לב"ד לדון יחלוקו, אלא מסתלקין הן מן הדין ואומרים להן כל דאלים גבר.
והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע כו'. אי קשיא ויקח חציה על ידי מיגו, מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ושקיל חציה בשבועה ה"נ דאמר חצי' שלי לישקול חצי' בשבועה, הא לאו מילתא היא, דאם כן מה הועלנו בהודאתו, אם כך היה הדין, בערמה טען כך, שאמר מי הביאנו לומר כולה שלי שלא יאמינו לי, מוטב שאומר חציה שלי ויאמינו לי ויתנו לי חציה, אלא ודאי אין זה מיגו, דאיזהו מיגו שכל מה שיאמר הוא נאמן, אבל זה אם יאמר כולה שלי אינו נאמן, ובעבור זה לא אמר כולה שלי שלא יחזיקוהו העולם רמאי, והילכך אין כאן מיגו, וראיתי מתרצים דלא אמרי' מיגו כי אם להחזיק בידו ולא להוציא מחברו, ואינו נראה לי תירוץ זה שגם זה להחזיק הוא, שכך הוא מחזיק בה כחבירו, ואם הי' אומר כולה שלי הוה שקיל חציה אילולי מפני שהודה שחציה אינה שלו, גם שמעתי מתרצים שזה מדבר במקח וממכר, ומש"ה לא שייך למימר ביה מיגו דמירתת מן המוכר דידע, וגם זה אינו נראה לי, שאם יש חילוק בזה בין מכר למציאה, אדמיפלג תנא בין זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי לבין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי, לפילוג בסיפא גופה בין מציאה לבין מקח וממכר, אלא ודאי שמע מינה בין במציאה בין במקח וממכר לא שקיל אלא ריבעא, ותו דלקמן [ח' ע"א] בעי תלמודא למימר מיגו הכא דלישקול ריבעא בלא שבועה, ולא אמרי' דאין זה מיגו משום דמירתת ממוכר, דכיון דתרווייהו יהבי דמי כל דבעי מצי למימר, ומוכר כיון דנפיק חפצא מידי' לא מהימן, אלא ודאי טעמא הוא כדקאמינא, דלא חשיב מיגו אלא דבההוא מילתא דהוה מצי למימר הוה מהימנינן ליה [הילכך] לא חשוב מיגו, דמש"ה לא אמר הכי דלא ליתחזק רמאי.
דבראיה בעלמא לא קני לה. אי קשיא והא אמרי' בשלהי מסכתין [קי"ח ע"א] דכ"ע הבטה בהפקר קניא, תשובה אותה ההבטה היא שמירה, כדאמרי' התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והן שומרין אותן מן הבהמות והחיות שלא יאכלו אותם ומעוברי דרכים, מש"ה קניא ואע"פ שהן מחוברין לקרקע, אבל לעולם ראייה בעלמא לא קניא אפילו בתלוש.
<h2>דף ב:</h2>
ואנא דמי קא יהיבנא. פי' דלא מיתוקמא מתני' אלא בהכי, וכדבעינן לאסוקי לקמן, דאי לא יהיב אלא חד דמי א"כ תרתי למה לי, הרי בחנם רוצה ליקח אותה, ואפ"ה תיקנו שבועה דליכא הוראה להיתירא, כ"ש מציאה דאתא לידי' בהרויחא דמורי היתירא, ותרתי למה לי, או יאמר מציאה או יאמר מקח וממכר, אלא ודאי לא איצטריך תנא לאשמעי' בבא יתירא אלא כגון דיהבי דמי תרווייהו דמורי היתירא, וליכא למילף מציאה מינה. והאי דמקשה וליחזי זוזי ממאן נקט לא הו"ל לאקשויי, דהא לא מתוקמא מתני' אלא בדנקיט מתרווייהו, אלא כך דרך התלמוד כשרוצה לבאר דבר מבארו על דרך קושיא ותירוץ ורוצה להעלות דבדנקיט זוזי מתרווייהו עסקינן, ומש"ה לא תירץ לו כגון דליתיה לקמן דלישיילי', כדמתרץ בריש הכל שוחטין [ב' ע"ב], דלא מתוקמא מתני' אלא דבנקיט זוזי מתרווייהו, והילכך אע"ג דאיתיה לקמן אין להתברר על פיו, אבל מיצוי הדין ודאי כך הוא דבכל טצדקי דטעני חולקין ובשבועה.
<h2>דף ג.</h2>
ואלא מאי רבנן היא כולי. אי קשיא אמאי לא אמר לעולם רבנן היא, והתם דלא קאי בידא דחד מינייהו אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, אבל הכא דנקטי ליה תרווייהו לא אמרי' דמפקי' מינייהו ומנחי עד שיבא אליהו, יש לומר כיון שחזקתן אינה מבוררת שהרי מסופקין הן אין זו חזקה ותהא מונחת, מש"ה תירץ דעדיפא מינה דכיון דאיכא למימר דתרווייהו היא פלגי בשבועה.
<h2>דף ג:</h2>
אמרו לו אם רצה יאמר מזיד הייתי ופטור. פירוש ואע"ג דאמרי' אין אדם משים עצמו רשע, הכא כדי להיפטר מן הקרבן משים ומשים, ואי קשיא הא אמרי' בפ' האיש מקדש [נ' ע"א] האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה כיון שהביא לו בעה"ב מעל ואמאי והא אמר לא היה בלבי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי היה לו לומר מזיד הייתי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא, תשובה התם משום דאית לי' טענה טובה הימנה שלא יעשה עצמו רשע שהוא אומר לא היה בלבי אלא מזה ופוטר עצמו מקרבן, ולמה רוצה לפטור עצמו בטענת רשע, אבל היכא דלית ליה טענה אחרת, כגון הכא דקיימו עדים ואמרי אכלת חלב, ה"נ דמשים עצמו רשע ואומר מזיד הייתי כדי לפטור עצמו, ואי קשיא וכי משום דאי בעי אמר מזיד הייתי הוא נאמן להכחיש את העדים והא אמרי' [לקמן פ"א ע"ב] מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', עיין בתירוץ מה שכתבתי בכריתות בפ' אמרו לו בההיא הילכתא.
<h2>דף ד.</h2>
ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות כו'. אי קשיא אמאי לא פריך הכי, מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן בכי האי גוונא, שאם רוצה לטעון אח"כ פרעתי נאמן בין בהודאת פיו בין בעדות עד אחד, תאמר בעדים שהוחזק כפרן שאם רוצה לחזור ולומר פרעתי אינו נאמן, כדאמרי' לקמן בהאי פירקא [י"ז], תשובה לפי זו הסברא העדים חמורים מפיו ועד אחד, ואנו צריכים למצוא חומרא בהן משא"כ בעדים, מש"ה אין להקשות כ"א משום השבועה שהן כשרין לשבועה וזה פסול, ומש"ה לא ישבע, והשיב לו שגם זה כשר לשבועה, כדרב חסדא.
<h2>דף ד:</h2>
טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והא שטר דקא מודה ביה כי הילך דמי וש"מ הילך פטור. פי' ור"ע פוטר בין בשתים בין בשלש, בשתים משום דהילך פטור, ובשלש משום דהוי משיב אבדה, ודכ"ע הילך פטור, וקשי' לר' חייא, ומאן דמותיב מסיפא מר"ע, טעמא דאמר שלש הא שתים חייב אלמא הילך חייב, אתה צריך לומר [שלש פטר הא בשתיים מחייב], ור' שמעון מחייב בין בשתים בין בשלש, בשתים משום דהילך חייב, ובשלש משום דלא הוי משיב אבדה, ומסקי' ודייקינן דר"ע (שלש פטר הא בשתים מחייב, ור"ש) בין בשלש בין בשתים פטר, ור"ש בן אלעזר דוקא בשלש מחייב אבל בשתים פטר, ולא משום הילך אלא אי משום דקא מסייע ליה שטרא אי משום דדמי לקרקע.
<h2>דף ה:</h2>
דאמר הכי כולה שלי ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה. פי' לאו דאמר הכי בפירוש אלא האי לישנא דמשבעינן לי' משמע הכי דפחות מחציה יש לו.
לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אי קשיא, ולא אמרי', והרי הנגזל שהוא נשבע ונוטל, מפני שהגזלן אנו חושדין אותו שיחלל שבועתו, ועוקרין השבועה ממנו ומהפכין אותה על התובע, והיכי אמרת דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, תשובה ה"ק לא אמרי' דחזקה ברורה היא, דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועה, דנימא הכי בכל דוכתא, אלא חששא בעלמא היא, והילכך הכא לחומרא והכא לחומרא, כשנופלת על החשוד שבועה דאורייתא, דשבועה במקום תשלומין קיימא, לא מהימנינן ליה, אלא מהפכין אותה על מי שכנגדו, דדילמא חשיד נמי אשבועה, ולנגזל עצמו, אע"פ שהוא כופר בכל, כיון דעל האי ממונא הוחזק כפרן, מהפכין אותה על הנגזל, כדפרישית התם במה"ק, והכא נמי דחיישי' שמא יהא תוקף בטליתו של חבירו, לא שבקי' לי' דיחלוק עמו בלא שבועה, משום האי טעמא דאמרינן שמא אע"פ שהוא חשוד לגזול, שמא לא יהא חשוד לישבע לשקר, והילכך רמינן שבועה עלויה אולי יודה מחמת חומר השבועה, אבל אי הוה קים לן דכל דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה הכא נמי לא הוה משבעינן ליה אלא הוה שקיל בלא שבועה, וזהו שאמר לא אמרי' דלא אמרי' ליה בבירור אבל מיחוש ודאי חיישי' והכא לחומרא והכא לחומרא, ואי קשיא כיון דלא קים לן שהחשוד על הממון יחלל שבועתו, כשהוא כופר בכל שחייב לישבע היסת, נמי נהי דלא מצינן להפוכי שבועה אשכנגדו, דתקנתא לתקנתא לא עבדי', אבל מיהא אמאי פטרי' ליה בלא שבועה, דילמא אי רמינן עליה שבועה יודה, תשובה אין ב"ד נזקקין למי שהוא חשוד על הממון להשביעו שמא יחלל, אלא מעמידין אותו על דין תורה ופטרי' ליה, ובמתני' דמשבעינן להו אע"פ שהיא שבועה מדרבנן משום שאינו ידוע מי הוא החשוד, שכל אחד אומר אני כשר וחבירי גזלן, וגדולה מזו אמרו החנווני והפועל נשבעין שניהן דקים לן דחד מינייהו גזלן, ואפ"ה משום דלא ידעי' מי הוא הגזלן משביעין שניהן אליבא דרבנן, כ"ש הכא גבי טלית שיש לומר דילמא תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, שמשביעין שניהן כיון שאינו ידוע מי הוא הגזלן.
<h2>דף ו.</h2>
אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת לימא מיגו דחשוד אממונא כו'. כלל [ו]כלל אינו מתיישב בלבי, דאע"ג דרחמנא הימניה לכופר בכל משום חזקה דאין אדם מעיז, כשראו האחרונים שנתרבה עזות פנים בעולם, אמרו שמא להישמט הוא עושה, ומשביעין אותו, והשתא כשכפר במלוה בכל והוחזק כפרן בעדים מכשירין אותו לעדות, דילמא אישתמוטי הוא דקא משתמיט, כשכופר ואין עדים בדבר לא כ"ש דנימא דילמא משתמיט ונשביענו, ומשום דמייתי' לאידך דר' נחמן דאיתמרא בפירוש מתני' אישתמיט וכתבו נמי להא.
<h2>דף ז:</h2>
ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש. פי' ומש"ה קאמר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, אבל נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר, דחייש לפרעון, ורבנן לפרעון לא חיישי כ"א לשתי כתובות, הילכך בעודה תחתיו דאיכא למיחש לשתי כתובות לא יחזיר, אבל נתאלמנה או נתגרשה דליכא למיחש לשתי כתובות יחזיר.
<h2>דף ח.</h2>
ואלא מהא היו שנים רוכבין ע"ג בהמה. פי' ומהא ליכא למשמע, דהא ליכא למימר הכא ראשה א' מונח ע"ג קרקע כדאמרי' גבי טלית, אלא כיון דתני בהמה וילפי' מינה טעמא דמש"ה חולקין משום דאיכא למימר תרווייהו בהדי הדדי הנהיגוה, אמאי תני טלית, היינו הך, אלא ממשנה יתירא שמעי' דאע"ג דאגבוה בכרכשתא קנו שניהם, שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.
<h2>דף ט.</h2>
ה"ה דאפילו רכוב והאי דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדר' יהודא כו'. משמע מיכן דעד השתא הוה ס"ד למימר דת"ק דוקא קתני משיכה בגמל והנהגה בחמור, ומש"ה קאמר אי הכי ניערבינהו וניתנינהו, דעד השתא הוה סלקא דעתין דדוקא קאמר ת"ק ומש"ה לא ערבינהו, וקשיא לי היכי מצינן למיסק אדעתין דת"ק דוקא קאמר, והא קתני סיפא או שהי' אחד מושך וא' מנהיג, והא איכא חד דעבד איפכא והיאך יקנו שניהם, גם לקמן באיכא דמותיב מסיפא במידה זו קנה דאמרי' לא למעוטי איפכא, והיכי מצינן למימר למעוטי איפכא דתני או שהיה אחד מושך וא' מנהיג, והא חד מינייהו עבד איפכא, ועד דמקשה ליה אי הכי היינו ר' יהודה ליקשי לי' מסיפא דתני או שהי' אחד מושך וא' מנהיג דאע"ג דאיכא חד דעביד איפכא קנה והיכי אמרי' למעוטי איפכא, מש"ה נראה לי לפרש כך, בלישנא קמא סברינן דת"ק דוקא קתני משיכה בגמל והנהגה בחמור, ומש"ה לא ערבינהו, ומאי דתנא בסיפא או שהיה אחד מושך וא' מנהיג לא שיקנו שניהם קאמר, כגון אם זה רוצה לקנות לעצמו וזה רוצה לקנות לעצמו ששניהם קנו, אלא ה"ק אם ניאותו ביניהם לקנות ביחד והאחד משך והאחד הנהיג קנו ממ"נ, או מחמת משיכה או מחמת הנהגה, ואין אחר יכול להוציא מידן, ור' יהודא בסיפא פליג ואמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור, כלומר שכל עקירת הגמל לא תהיה אלא ע"י משיכה ולא ע"י משיכה והנהגה, וכן עקירת החמור כולה תהיה על ידי הנהגה ולא ע"י הנהגה ומשיכה, שזה מבטל את זה, והשתא דייק דוקא מושך ומנהיג קאמר ת"ק דקונין אבל רוכב לא, ומהדר ה"ה דאפילו רכוב והאי דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדר' יהודה, פי' וה"ק קנו שניהם זה לעצמו וזה לעצמו, דאפי' איפכא נמי קנו, ומש"ה מקשה אי הכי דת"ק לאו דוקא קאמר ליערבינהו וליתנינהו, ומהדר איכא חד צד דלא קני, איכא דמותיב מסיפא במדה זו קנה במדה זו למעוטי מאי לאו למעוטי רכוב, פי' דאיפכא לא קא ממעט, דהא תני סיפא או שהי' א' מושך, וקס"ד דהכא שזה רוצה לקנות לעצמו וזה רוצה לקנות לעצמו ושניהם קנו, אלמא אפילו איפכא נמי קנו, אם כן במדה זו לא אתא אלא למעוטי רכוב, ומהדר לא למעוטי איפכא, פי' והא דתני א' מושך וא' מנהיג כגון שניאותו בין שניהם לקנותה ביחד וכ"א מתכוין לזכות בעבורו ובעבור חבירו, אי הכי היינו ר' יהודה, איכא בינייהו חד צד דלא קני, פי' ולא רצה להידחק ולומר דבהא פליג ר' יהודה דלא תועיל עקירה חציה במשיכה וחציה בהנהגה כדאמרי' לעיל, אלא מעמיד חלוקתם באיכא חד צד דלא קני.
<h2>דף ט:</h2>
ואי ברשות הרבים הוא קני. אי קשיא והא במנהיג ברגליו מוקמינן ליה, דה"ל מנהיג והיינו משיכה, והא קי"ל דמשיכה ברה"ר אינה קונה כ"א בסימטא, כמו שהוכחתי בפ' מרובה במהדורא תנינא בה' היה מושכו ויוצא, תשובה נ"ל דיש חילוק בין משיכת מטלטלין לבין משיכת בעלי חיים, דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברה"ר ומשיכת בעלי חיים קונה ברה"ר, דמשיכת מטלטלין בעינן שימשוך המטלטל ויביאנו אליו, אבל אם גלגלו הלאה ברחוק ממנו אע"פ שהסיעו הרבה ממקומו לא קנה, דלא חשיבה משיכה דידיה אלא כשהוא מביאו אצלו, והילכך בסימטא שיש לו בה רשות מהניא משיכה והוי כאילו הביאו ברשותו, אבל ברה"ר שאין לו בה רשות לא קניא משיכה דלא הביאו לרשותו, אבל משיכת בע"ח אינה כן, דעיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאם אצלו, ובעינן עד שתעקור הבהמה יד ורגל או עד שתהלך מלא קומתה, ובכל טצדקי דאיכא עקירא, בין לפניו כגון שהנהיגה לפניו בין שהביאה אצלו הויא משיכה, כדאמרי' כיצד במשיכה קורא לה והיא באה [או שהכישה במקל ורצתה לפניו], וכיון דעיקר הקנין תלוי בעקירת יד ורגל ולא שיביאנה אצלו אפי' ברה"ר קונה, ומאי דאמרי' בהיה מושכו ויוצא שאם היה ברה"ר דלא קנה, התם משום דלא עבד משיכה ברה"ר, אלא רוצה לקנותה בהוצאה שעשה לה מרשות הבעלים ולהביאה ברשותו, והילכך אם הוציאה מרשות הבעלים לרשות הרבים לא קנאה, שלא הביאה לרשותו, אבל אם הנהיגה ברה"ר עד שתעקור יד ורגל או שתהלך מלא קומתה, ה"נ דקני.
מי מהניא משיכה דבהמה לקנות כלים שעלי' אי לא. נ"ל דדוקא בבע"ח קמבעיא ליה אבל אם היה ספסל מלא על גביו כלים ואמר לו משוך ספסל זה לקנות כלים שעליו אע"פ שלא הקנה לו הספסל קנה הכלים שעל גביו שהרי הכלים בכחו הם נמשכים ומה לי משכן בפני עצמן מה לי משכן עם הספסל שתחתיהן, ולא מבעיא ליה אלא בבהמה דהיא בעלת חיים ומשום דהיא אזלה מאליה ומושכת כלים שעל גבה ולאו בכחו של זה נמשכו, התם מבעיא ליה אם מהני משיכה דעבד לבהמה לקנות כלים שעליה אי לא.
<h2>דף י.</h2>
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. קשיא לי דבשלהי מסכת יו"ט [ל"ט ע"א] אמרי' איתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא, ואסיקנא דכ"ע בירא דהפקירא הוא, אלא במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי, דר"נ סבר קנה חבירו ורב ששת אמר לא קנה חבירו, וי"ל הדר ביה רב נחמן.
הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. בפ' הכותב [פ"ד ע"ב] אמרי' אע"פ שעשאו שליח לא קנה, דאמרי' התם יימר בר חשו הוה מסיק זוזי בההוא גברא ושכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחיה זיל תפשה ניהלי אזל תפשה פגעו בי' רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואמרו ליה את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והא אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה תפשוה אינהו כו'.
איתיביה רבא לרב נחמן. לעיל [ח' ע"א] אמר לרמי בר חמא לעולם אימא לך לא קנה חבירו, והכא מקשה לרב נחמן למימרא דסבר דקנה חבירו, לא קשיא, דהתם מדחה לרמי בר חמא והכא נמי מדחה לרב נחמן, ולאו סברא דנפשיה קאמר.
אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אע"ג דסבר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, הכא קנה, משם דהתם ליכא מיגו, אבל גבי מציאה איכא מיגו, כדכתבית במה"ק.
דא"ל תנה לי ולא א"ל זכה לי. ואע"ג דאמרי' בפ"ק דגיטין [י"א ע"ב] כל האומר תנו כאילו אמר זכו דמי, התם משום דמסר להו ואמר להו תנו מנה לפלוני, מש"ה אמרי' כאומר זכו דמי ולא מצי הדר ביה, אבל הכא דלא מסר ליה מידי אלא מאליו רוצה לזכות, כי אמר תנה לי לא דמי לזכה לי.
<h2>דף י:</h2>
רב אשי אמר כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים אבל ברה"ר דדחקי רבים לא תקינו רבנן. קשיא לי כיון דארבע אמות קונות בסימטא, אמאי אמרי' [ב"ב ע"ו ע"ב] דמשיכה לא קניא אלא בסימטא, ומה צורך למשיכה יקנו לו ארבע אמותיו, ותו דאמרינן אבל ברשות הרבים לא תקינו רבנן, והא גבי אשה תנן [גיטין ע"ח ע"ב] היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת אלמא גם ברשות הרבים קונות ארבע אמות, ונ"ל לתרץ דהכי אמרי' התם בפ' הזורק אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, פי' דוקא לענין גט אמרו דד' אמות קונות, אבל לא לדבר אחר כגון לענין מקח וממכר וכיוצא בו, איתיבי' ר' אבא לרב אסי וכן לענין קידושין, שאני התם דכתיב ויצאה והיתה, איתיבי' וכן לענין החוב ואוקמיה כגון דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין, אלמא מוכח מהתם דדוקא לגבי גט ולא לדבר אחר, ומש"ה אמרי' הכא במציאה תקינו לי' רבנן כי היכי דלא ניתו לאינצויי, הא לא"ה לא היו קונות, ודוקא בסימט' תקון רבנן אבל לא ברה"ר, ולא דמי לאשה דאשה קבלה היא בידם מסיני דד' אמות קונות, ור' יוחנן אמר התם קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה, ואין ללמוד דבר אחר מגט, ובסימטא נמי דוקא במציאה תקון רבנן דלא ליתי לאנצויי אבל במקח וממכר לא, הילכך אי משך קנה בסימטא אבל ארבע אמות אינן קונות במקח וממכר.
א"נ איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. בפ' שני נזירין [נ"ז ע"ב] פליגי רב הונא ורב אדא בר אהבה במקיף את הקטן, דר"ה אמר המקיף את הקטן חייב ורב אדא סבר המקיף את הקטן פטור, ופליגי נמי באשה שהקיפה את הגדול, דר"ה סבר פטורה דאשה אינה בכלל הקפה כלל, לא אם ניקפה היא ולא אם הקיפה אחרים, ורב אדא סבר דוקא אם ניקפה היא פטורה, אבל אם הקיפה את הגדול חייבת היא, כדמוכח התם וכדכתבית בפ' קדושים בפסוק לא תקיפו. וזו השיטה אינה באה כרב אדא אלא כרב הונא מפני שני דברים, חדא דקורא את האשה שאינה בת חיובא, ואליבא דרב אדא בת חיובא היא, ועוד דאמרי' כיון דאשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה, והא לרב אדא אפי' בידים אם הקיף את הקטן פטור כל שכן אם אמר לשלוחו להקיפו, א"ו כרב הונא אתיא, ואי קשיא כיון דאליבא דרב הונא מיירינן אמאי נקט אקיף לי קטן, אפילו גדול נמי, דהא אשה לאו בת חיובא היא, ואם הי' הגדול ישן ואמר לאשה אקיפי לי להאי גדול למאן דאמר כו', י"ל אורחא דמלתא נקט קטן שאין בו דעת למחות, דאי גדול לא הי' נמסר בידה להיות עובר הניקף.
<h2>דף יא.</h2>
מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה כו'. הכי איתא רישא דמתני' בפרק בתרא דמעשר שני מי שהיו פירותיו בעיר אחרת והגיע שעת הביעור צריך לקרות להן שם ומעשה בר"ג וזקנים כו', פי' אם השהא אדם מעשרותיו שלש שנים חייב לבערם עד ערב הפסח של שנה רביעית, ואם היו פירותיו רחוקים ממנו שאינו יכול לעשרם, קורא להם שם בכל מקום שעומד, וסומך על הברירה, ואומר מעשר שאני עתיד להפריש כשאגיע לאותו מקום שהן הפירות שם, הרי היא מעשר מעכשיו, ולכשיגיע שם ויפריש אע"פ שהוא אחר הביעור, נמצא שחל עליו שם למפרע והו"ל שעישר קודם הביעור, וסומך על הברירה לומר על אלה קרא שם מתחלה, ור"ג סמך על הברירה וקרא להן שם מעכשיו, וגם נתנן ללוי ולעני כדי לקיים מצות הביעור, אבל מיהו צריך שיפריש כשילך אצל פירותיו וקנו מעשרותיו למפרע וגם זכו בהם הלוי והעני.
<h2>דף יד.</h2>
דינא הוא עלי' דראובן לאשתעויי דינא בהדיה דבע"ח. פירש המורה לאשתעויי דינא בהדי דבע"ח ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך ובין כך ובין כך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חובי תחתי'. ואינו נראה לי, דאי בטענת פרעתיך בעי לסלוקיה, אע"ג דלא טען ראובן, מצי שמעון למיטען הכי דילמא פרעך ראובן, ואע"ג דשמעון לא ידע למיטען ב"ד טוענים בעבורו, כדתנן [כתובות פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, ומה שפירש דיש לי עליך תביעה ואני מעכב חובי תחתיה אינו נראה לי, בין אם היתה תביעת קרקע בין אם היתה תביעת מטלטלין, אפילו אם הי' תובע בעל חוב את ראובן אינו יכול לסלקו בזה שהוא אומר לו תפרעני תחלה ואח"כ אעשה לך דין בתביעה זו, שנזקקין לתובע תחלה, כדפרישית בריש פ' שור שנגח את הפרה במהדורא רביעאה, אך אם יאמר ראובן כי אתה חייב לי מעות ממקום אחר ויצאו אלו באלו, כיון שמעות הוא תובעו הדין עמו, או יעשה לו בעל חוב דין או לא יפרע, שהוא אומר לו למה אפרעך שאתה פרוע מכך וכך, ובזו הטענה ראובן שהוא ברור יכול לסלקו אבל שמעון שאינו ברור לא, כדפרישית במהדורא תנינא.
<h2>דף טו:</h2>
(ואזדו לטעמייהו) דאיתמר המקדש את אחותו כו'. ובערכין בריש פ' המוכר שדהו [כ"ט ע"א] אמרי' איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, פי' רב אמר מכורה ויוצאה וחוזרת לבעלים בחנם והלוקח הפסיד מעותיו, ושמואל מסקינן התם דאמר אינה מכורה כל עיקר להיות תופסת את הדמים אלא מעות חוזרין ללוקח והשדה חוזרת לבעלים, ואי קשיא (אמרי') [אמאי] לא אמרי' התם נמי אדם יודע שקרקע אין לו, ומעות לרב ליהוו פקדון וליהדרו, ולשמואל ליהוו מתנה ולא ליהדרו כדאמרי' הכא, והיאך החליפו שיטתן. יש לומר בודאי כשגזל שדה ומכרה וידע הלוקח שהיא גזולה אין זה מכר כלל, וכן המקדש את אחותו אינן קידושין כלל, והילכך רב סבר שהמעות לא נתנם אלא בשביל פקדון, ושמואל סבר לשם מתנה, אבל המוכר שדהו ביובל חייל עלי' שם מכר, ואם קנה עמה מטלטלין נקנין עמה דמכרו מכר הוא, אלא דרחמנא אמר תיהדר לבעליה, ובהא פליגי דרב אמר כיון דהוי מכר הדרא בחנם, דהכי פקיד רחמנא למהדר כל שדה בחנם, ודמי למי שמכר שדהו ביום כ"ט באלול דהיא מכורה ויוצאה בחנם, ושמואל סבר כיון שאינו רשאי לעכבה בידו שעה אחת להיות ברשותו מחזיר לו מעותיו דמקח טעות הוא, ולא דמי ללוקח שדה שאינה שלו דלא הויא מכר כלל דאמרי' דלא יהיב לי' אלא לשם מתנה, אבל הכא דחייל עלה שם מכר אלא שחייב להחזיר השדה לבעלים מיחזי כמקח טעות שהוא סבר דדוקא בשנת היובל לא יוכל להחזיק בה אבל לאחר היובל יתקיים ממכרו ואילו ידע שגם לאחר היובל אינו מכר לא היה נותן לו מעותיו הילכך הדרי זביני והדרי מעותיו.
<h2>דף טז:</h2>
מתני' בשטרא חלטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו. קשיא לי התינח שטרי חלטתא, כדפרישית במהדורא קמא, אלא שטרי אדרכתא בני פרעון נינהו, דאי פרע לי' קרע לי' לשטריה ותו לא, ולא צריך למיכתב לי' שטר זביני כדאמרי' בשטרא חלטתא, ונראה לי דלא גרסינן אדרכתא, ומפני שרגיל התלמוד להזכירן יחד בכל מקום נכתבו (גט) [גם] כאן.
<h2>דף יז.</h2>
הוחזק כפרן לאותו ממון. פי' אבל לממון אחר לא כדאמרי' [לעיל ד' ע"א] הכופר במלוה כשר לעדות דאמרי' אשתמוטי משתמיט ולאו בחזקת גזלן קאי וכשר לעדות ולשבועה, אי קשיא לאותו ממון נמי יהא נאמן בשבועה, כיון דאמרי' אשתמוטי משתמיט נירמי שבועה עלוי' כי היכי דלודי כדאמרי' גבי מודה במקצת הטענה, תשובה התם לא הוחזק לכפור כדי להישמט, ואנן אמרי' דילמא אשתמוטי משתמיט, ורמי שבועה עלי' כי היכי דלודי, אבל הכא דהוחזק לכפור ולהשמט, גם עתה כשכופר ואומר פרעתי אינו נאמן אפילו בשבועה, כיון שהוחזק לכפור ולהישמט עליו, ודוקא לאותו ממון אינו נאמן מפני שראינו כי הוא רגיל לכפור ולהישמט עליו, אבל לממון אחר נאמן, שאם נשמט לזה אינו נשמט לכל דבר, אבל הכופר בפקדון שהוא בחזקת גזלן אינו נאמן לשום ממון לישבע עליו ולא לעדות.
כתב לה לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקיבלה עלוי'. פי' כתב לה בכתובתה שהביאה איצטלא מבית אביה, ולא הביאה, וזה הוא כמו כתב לה שום משלו והוא קיבל עליו, וכתב לה בתוך כתובתה שאם תבא לגבות כתובתה שתגבה ממנו זו האיצטלא.
<h2>דף יז:</h2>
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"ל ר"ח בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתינו הוא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. בפ' הכותב [פ"ט ע"א] פליגי עלה רב ושמואל דרב סבר דוקא מנה מאתים גובה ולא תוספת ושמואל אומר גם תוספת נמי גובה, ומה שהקשיתי במהדורא קמא ממאי דאמרן לעיל [ז' ע"ב] בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דפליגי בכתובה, דחיישינן גם בכתובה לפרעון, ותירצתי דדוקא במנה מאתים לא חיישי' לפרעון אבל בתוספת חיישי' ופלוגתייהו התם בתוספת היא הא ניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר, ונ"ל דלא קשיא מידי דאימת אמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, הנ"מ בדלא מפקה אשה שטר כתובה, וטוענת איבדתי כתובתי, דלא מהימן האי למימר פרעתיך עד דמחזי תברא או שטר כתובתה קרוע, אבל הכא דנפל שטר כתובתה ויוצא מיד אחר אתרע ואיכא למימר פרוע הוא, ואפילו במנה מאתים חיישי' ואמרי' דילמא מיד הבעל דפרעה נפל, כמו שתירצתי במה"ק במילתא דרבא דאמר [לעיל ט"ז ע"ב] ומשום שהוחזק כפרן זימנא חדא תו לא פרע, משום דנפל שטרא י"ל דילמא פרעיה, ואע"ג דאמרי' הוחזק כפרן לאותו ממון ושוב אינו נאמן לומר פרעתי, היכא דנפל חיישי' דילמא פרע.
<h2>דף יח.</h2>
דהוה כתב בי' בשוירי מתא. כך נראה לי שהי' כתוב בו אנא פלוני דמשוירי פטרית ותרוכית ית פלונית דמשוירי, ורב הונא דאמר חיישי' לשני שוירי זה הוא פירושו, לשני יוסף בן שמעון הדרים בשוירי, והגט הזה הביאתו האשה שם לקיימו כדפירישית במהדורא תנינא.
<h2>דף יט:</h2>
כי קתני בברייתא אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריא דלאו בר מיהדר הוא כו' עד דכי מפיק האי כתבא דקדים זכי בי'. אי קשיא לאביי דאמר [לעיל י"ג וש"נ] עדיו בחותמיו זכין לו, אי זכי בה שפיר קא זכי בה, ומ"ט תני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר, י"ל דאביי מוקי לה בלא עדי חתימה, דעדי מסירה כרתי, ואי קשיא תירצנו דייתיקי, מתנה דתנן דהיא מתנת בריא, ומשמע הא אמר תנו נותנין מאי איכא למימר, נ"ל שיש לתרץ דהכי קתני מתני' דייתיקי של מתנה, וחדא מילתא היא, ובשכיב מרע מיירי כולה, ומאי דתני בברייתא איזו היא דייתיקי ואיזו היא מתנה, לאו לפרושי מתנה דמתני' אתא, אלא הכי קאמר דייתיקי דתנן במתני' מה פי' לשון דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות, וכשאמר אי זהו מתנה הכי קאמר, ואיזהו מתנת בריא הדומה לשכיב מרע דקניא לאחר [מיתה] כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, ודוקא דכתב בה מהיום אבל לאחר מיתה בלחוד לא קניא, דאין מתנה לאחר מיתה אבל מתנת שכיב מרע אע"ג דסתמה לאחר מיתה היא, בלא מהיום קניא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמי, ומפני זה נקראת דייתיקי שהיא קיימת לאחר מיתה אע"ג דלא אמר מהיום, משא"כ בבריא, ובעבור זה שנה איזוהי מתנת בריא הדומה לשכיב מרע, להודיענו מה כח למתנת ש"מ יותר ממתנת בריא, שקורא אותה דייתיקי, וכל עיקרו של תנא לא בא אלא לפרש לשון דייתיקי, ולעולם אין במשנה מתנת בריא, ותירוץ המורה נראה לי דחוק ביותר.
<h2>דף כ.</h2>
רשב"ג אומר כו'. י"ל דבהא פליגי, דת"ק סבר דוקא ע"י סימן תכריך ואגודה מהדרינן, אבל אי לא יהיב סימנא לא סמכי' אמוכחא מילתא, וכי יהבי סימנא יהבינן בין למלוה בין ללוה, ורשב"ג סבר אע"ג דלא יהבי סימנא אם מצא שלשה של לוה שלוה משלשה יחזיר ללוה, דמוכחא מילתא דמני' נפלו, ולא אמרי' דילמא מידא דספרא דדיינא נפול, ובלא שיתן סימן נחזירם לו, ושלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה, דמוכחא מילתא דמני' נפל, ולא חיישי' דילמא לקיימינהו אזל ובלא שום סימן נחזירם לו.
<h2>דף כא.</h2>
ואלו מציאות שלו. פי' אע"ג דלגבי גזלה פליגי דייאוש כדי אי קני אי לא קני, התם משום דאתא (לידא) [לידיה] באיסורא, אבל הכא דבהיתירא אתא לידי' בייאוש לחוד קני, כדילפי' [להלן כ"ז ע"א] משמלה שיש לה תובעין, ומכי מייאש תו לא תבע.
<h2>דף כג.</h2>
גוים חיישי לכשפים. אי הוה בעי הוה מתרץ באתרא דלא שכיחי גוים, כדמתרץ גבי בהמה וכלבים, והכי איבעי לן לאוקמי ברוב ישראל, דאי ברוב גוים אע"ג דאית בהו סימן מתייאש, אלא תירץ דחיישי לכשפים ומיתוקמא אפי' ברוב גוים, דכיון דחיישי לכשפים לא שקלי להו ולא דרסי עלייהו.
אמר רב זביד משמיה דרבא הילכתא כו'. קשיא לי שלא ימצא כזה בתלמוד שיפסוק האמורא הלכה כדבריו, ונראה לי דה"ג אמר רב זביד בלחוד או אמר רב זביד משמא דרב פפא.
<h2>דף כד.</h2>
מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב (להחזיר) [להכריז]. פי' אע"פ שהם חדשים אם הם כלי תשמיש כגון כוס וסכין יש לומר שבעתן העין ויש בהן סימן, ואלו אותם שלא שבעתן העין דקים לן שאין לו בהם סימן, כגון בדי מחטין וצינורות, דלאו לתשמיש קיימי אלא לסחורה, וקים לן שאין לו בהן סימן ולא טביעת עין.
הכא במאי עסקי' בטמון. פי' ודוקא ר"ש בן אלעזר היא, דאי רבנן כ"ש דאיכא למיפשט דמודו ברוב גוים, דהשתא בטמון דליכא אלא חדא להיתירא, די"ל מגוים הוא דאצנעי' התם, שרא, אבל ייאוש ליכא שהרי היא טמון, כ"ש אם מצאו מגולה דשרי דאיכא תרתי דלמא מגוים נפל ואפילו את"ל מישראל נפל מייאש ואמר גוים משכחי ליה, א"ו לרבנן אסור והאי דשרי ר"ש היא, ואי אמרת תפשוט מהכא דמודה ברוב ישראל, לא תפשוט, דטמון מצאו, אבל אם הי' מגולה מותר אפילו ברוב ישראל, דאמר דילמא משכח לי' איניש דלא מעלי אבל בטמון לא מייאש דלא משכחי לי'.
<h2>דף כז:</h2>
ת"ש עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם דרישה אלא דורשהו אם רמאי הוא אם אינו רמאי מאי לאו בסימנין. קשיא לי דמוכח מהכא דקרא אתא למידרשי' בסימנין, ואי יהיב סימנין מהדרינן לי', ובמתני' תני בפירקין [כ"ח ע"ב] הכי, אמר את האבדה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתננה לו, והרמאי אף על פי שנתן את סימניה לא יתן לו, שנאמר והי' עמך עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי, אלמא מוכח דקרא אתי דלא ניהדר בסימנין אם הוא רמאי ולאו דניהדר בסימנין, ונראה לי לפרש דהאי שנאמר לאו אסיפא קאי, אלא ארישא דלא מהדרינן אבידה אלא בסימנין ואע"פ שאמר את האבדה, וסיפא דקתני והרמאי לאו מקרא נפקא אלא תיקון חכמים הוא, תדע דהכי הוא, דאמרי' התם בגמרא ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה הי' נותן סימניה ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהא אומר לו הבא [עדים] שאין רמאי אתה וטול.
ת"ש מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר. פי' לא מצאו ביד אחר אלא בביתו הי' בין כליו, ואם מצא הגט קשור בהם ויש לו טביעות עין בכליו ה"ז כשר, דכיון שיש לו טביעות עין בכליו, בודאי כי הגט הזה שלו הוא, ואע"פ שאין לו טביעות עין בגט, כיון שיש לו טביעות עין בכלים אמרי' בודאי דמיניה נפל התם או הצניעו שם ושכחו, ולא מצאו אדם אחר אלא השליח מצאו והילכך בט"ע דכלים הוי הגט כשר וכ"ש בט"ע דגט, אבל אם מצאו אדם אחר לא מהדרינא לי' בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן, כדאמרן בפירקין דלעיל [י"ט ע"א] ברבה בר בר חנה.
<h2>דף כח:</h2>
רב יהודה אמר אבדתא מכריז. נראה לי דמודה רב יהודא בשטרות דשטרי מכריז, ומש"ה תנן [לעיל כ' ע"א] שלשה ולא שנים, דדוקא בכלים חיישי' לרמאי, דלא ידעינן דמאן הוי, אבל בשטרות דידעי' דמאן הוי או דמלוה או דלוה ולאו דאינש אחרינא, אין לחוש (דמאי) [לרמאי], דלא עביד לוה דחזי לשטרות דמלוה היכי מנח להו, הילכך שטרי מכריז.
אבוה דרב פפא. נ"ל דה"ג אבוה דר"פ איתבד חמרא לההיא גברא ואשכחיה כו' וההוא גברא מספקינן ברמאי, ולא אבוה דרב פפא.
<h2>דף ל.</h2>
עלה עליה זכר פסולה. אי קשיא והא תנן בפ"ב דפרה ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים, דמשמע עד כאן לא פסלי רבנן אלא במעוברת, אבל אם עלה עליה זכר ואינה מעוברת כשרה, י"ל סתם מתני' אתיא כר' יהודא, דהכי תנן התם שכן עלי' עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה ר' יהודא אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה.
מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. מה שהקשיתי במהדורא קמא כי הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה, והא ניחא לי' בדישה, ומאי שנא מעלה עלי' זכר דפסולה, ותירצתי דלא עובד ע"י אדם משמע, אינו כלום, דהא כי יותן אפילו בלא מעשה אדם כ"א ברצון בעלמא אם שמח בעוד הטל עליהן הוי בכי יותן, אלא כך יש לתרץ כשהכניסה לרבקה ודשה יש לומר דלא ניחא לי' מפני שהיא רכה שתדוש בעמרים ולא ניחא לי' עד שיחשב שתדוש אבל עלה עלי' זכר בודאי דניחא ליה שתתעבר פרתו אם לא היתה נפסלת בכך.
<h2>דף לא.</h2>
הכל צריכים דעת בעלים. פי' גנב וגזלן וארבעה שומרין.
אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין. בפ' שילוח הקן [קמ"א ע"א] מייתי' לה, ואמרי' התם אמר לי' ינאי ברי' דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמ' דכ' רחמנ' שלח תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצו' לא, ואמאי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומסיק אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה, ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה ליתי עשה ולידחי עשה, קמ"ל.
<h2>דף לא:</h2>
היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל. פי' הכי משמע פשטא דמתני', אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחתי להשיב אבידתך, אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמא שהיה משכיר לחזר אחר אבדתו ואם היה מוצא פועל שהיה מחזר אחרי' במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו, ואע"פ שעבודתו שוה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמא, ודמי למאי דתנן בהגוזל ומאכיל [קט"ו] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, אלמא אע"פ שהפסיד את יינו בעבור הצלת דבשו ששוה יותר מיינו, אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאינש דעלמא ובכלי ריקם.
אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. פי' אם אינו רוצה להפסיד הסלע של ביטול מלאכתו, יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחר אבדתו כדי שיתן לי הסלע של ביטול מלאכתי, ואם עשה כך תנאו קיים, שכך הם שווים שלשה שהם ב"ד כאלו אמר בפני בעל האבדה, ותנן התם גבי יין ודבש ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.
ואם אין שם בפני מי יתנה שלו קודם. פי' שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמא, שהיה לוקח מעה לחזר אחר אבדתו, ומפסיד סלע בביטול מלאכתו, לפיכך שלו קודם, שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו בעבור הצלת ממון חבירו.
ומאי דאמרי' בגמרא תנא כפועל בטל. לאו אפועל דמתני' קאי, דפועל דמתני' הוי אינש דעלמא שהיה לוקח מעה וטרח אחר אבדתו כדפרישית, אבל אמתנה בפני ב"ד קאי, וה"ק כשמתנים לו ב"ד שיתן לו הפסדו, אל ישומו לו כמה הי' מרויח במלאכתו, שאם הי' מרויח סלע במלאכתו לא יתן לו סלע, במלאכתו הי' טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו, הילכך שמין לו כפועל בטל, שפועל המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא שיעשה מלאכה וירויח ארבעה דינרים.
ומקשה והא לאו בטל הוא. פי' שהרי טורח לחזר אחר האבדה ולהשיבה.
ומהדר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פי' לא כפועל בטל ממש, שהרי אינו בטל, אלא אם מלאכתו כבדה יותר מהשבת אבדה, שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה, ושמא כי היה לוקח ג' דינרים וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו, הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין.
אזל רב ספרא פליג בלא דעתי' דאיסור. פי' המורה פליג סחורה ולא הוי מעות אלא דבר הצריך שומא, ונ"ל דאף במעות נמי מצינא לאוקומה, שאם שמו שניהם מעות ונעשו בהם שותפים להתעסק ולהרויח בהם אין א' מהם יכול לחלוק זוזיו ולומר כל מה שאני מתעסק מהיום בזוזי לעצמי אני עושה ולא משום שותפות, עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהם בית דין, שכך מועילים שלשה שהם ב"ד כמו הבעלים, אבל אם חלק שלא מדעת הבעלים ולא מדעת ב"ד אלא בפני שנים, אין חלוקתו חלוקה ואם נשתכר במעותיו כל השכר לאמצע, ואינו יכול לומר לעצמי הרוחתי עד שיודיע לשותפו או לשלשה, ובפ' המקבל [ק"ה ע"א] אמרי' שאפי' הודיע לשותפו אינו יכול לחלוק אם אין שותפו רוצה, דהכי אמרי' התם אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא ניפלוג וא"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב עלוי' כו', וההיא מפרש המורה ששניהם קבלו עיסקא מאחר עד זמן פלו' ובתוך הזמן רצה לחלוק בעבור זה יכול לעכב עלויה, אבל מעשה זה דאיסור ורב ספרא יש לומר ששניהם נשתתפו במעותיהם ולא שמו זמן שבכל שעה יכולים לחלק זה מזה, אבל מיהו צריך להודיע לחבירו שמהיום כל מה שאני משתכר במעותי לעצמי אני משתכר ואי איפשי יותר בשותפות, ואם לא הודיעו, או לו או לג' שלא בפניו, וחלק מעותיו ונשתכר בחלקו, כל מה שנשתכר הוא לאמצע, ומאי דאמרי' לקמן באיזהו נשך [ס"ט ע"א] הני תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מנייהו פלג בלא דעתי' דחברי', אתא לקמי' דרב פפא, א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי, ההיא מיירי שכבר השלימו שותפותם שהלכו לסחור עד מקום פלוני וחזרו והם עתידים לחלוק כל מה שהרויחו, אם יש להם לחלוק זוזים אמרי' זוזי כמאן דפליגי דמו, ובלא דעת חבירו יכול ליקח חלקו ולקנות בהם מה שירצה, אבל אם יש להם לחלוק סחורה שהיא צריכה שומא, אינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו, כדאמרי' התם לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחברי' ואמר ליה ר"פ מאן פליג לך, דבהא ודאי צריך לאודועי' כיון דבעי שומא.
<h2>דף לב:</h2>
מכלל דר"ע סבר זקוק לו מ"ט לאו משום צער בע"ח דאורייתא. פי כיון דכתיב משאו הא לא קאי בעשה, ואמאי אמר תנא קמא דזקוק לו, אלא ודאי משום צער בע"ח, דאע"ג דלא קאי בעשה, משום צער בע"ח הוא זקוק לו, ור' יוסי הגלילי סבר צער בע"ח לאו דאורייתא.
ודחי ודילמא בתחת משאו פליגי. ורבנן תחת משאו כל משא במשמע, ומשום מצות עשה הוא דמיחייב, ולאו משום צער בעלי חיים.
<h2>דף לג:</h2>
והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' ואין לומר שבשעה ששילם הקנה לו הכפל שנתחייב לו הגנב כבר, דהא קיי"ל [ב"ק ס"ח ע"ב וש"נ] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש, וה"נ משעה שגנבה אינו יכול להקדישה, וכיון שאינו יכול להקדישה א"י להקנותה לחבירו, וגוף הפקדון א"י להקנות לו כ"ש הכפל שלו, הילכך בעל כרחין אין לפר' אלא שהקנה לו בעת שהפקיד לו.
<h2>דף לד.</h2>
נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרה קנויה לך מעכשיו. ר"ל שאין זה קנין גמור שיוכל לעכב גוף הפרה אצלו, שאם ימצא הגנב הדרא פרה לבעלים ובעלים מחזירים הדמים לשומר כדאמרן בפ' הגוזל עצים [ק"ח ע"א] תבעוהו בעלים לשומר ושילם והוכר הגנב תבעוהו הבעלים והודה תבעו שומר והביא עדים נפטר הגנב בהודאת בעלים אי לא, מי אמרי' מצי אמר להו שומר לבעלים אתו שקליתו לכו דמי ואיסתלקיתו לכו מיהא או דילמא מצי אמרו ליה כי היכי דאת עבד' לן מילתא אנן נמי עבדי' לך מילתא, טרחינן בתר גנבא שקלינן אנן דידן ואת דידך, אלמא כי משתכח גנבא הדרא פרה לבעלים ובעלים מהדרי דמי לשומר, והאי דאמרי' הכא הרי פרה קנויה לך מעכשיו, לקנות כפילא קאמר, כאדם המקנה לחבירו דקל לפירותיו.
<h2>דף מח:</h2>
איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמ' כנגד כולו הוא קונה. פי' בקנין דמטלטלין פליגי דלא הוי אלא לקבל עליו מי שפרע, ומשום דקים ליה לתלמודא דבהכי פליגי משום הכי אתייה לפלוגתייהו על מתני' דמי שפרע, וערבון קורא מקצת הפרעון, כגון שמכר לו מטלטלין במאה דינרים ופרע לו מהם חמשים, רב אמר כנגד החמשים שפרעו קונה לקבל עליו מי שפרע ולא כנגד הכל, שאם בא לחזור בו אינו מקבל מי שפרע אלא כנגד החמשים, ובשאר החמשים אינן אלא דברים בעלמא ואפילו מי שפרע אינו מקבל, ור' יוחנן סבר כיון שהתחיל לפורעו במקצת כנגד הכל הוא קונה והשאר הן עליו כמלוה, ודוקא בקנין מטלטלין פליגי ולקבל עליו מי שפרע אבל בקנין הקרקע שהוא נקנה קנין גמור בכסף לא פליגי, אלא מודים הם דכנגד כולו הוא קונה, והכי משמע שקלא וטריא בשמעתא, ולא כפי' המורה.
מיתיבי הנותן ערבון. פי' גם זה מקצת פרעון הוא אלא התנאי שעשו ביניהם הוא משונה מערבון דפליגי ביה רב ור' יוחנן, שזה התנה לו ואמר לו אם אני חוזר בך הערבון זה יהא מחול לך, והלה אמר לו ואם אני חוזר בך אכפיל לך ערבונך, נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי, דקסבר אסמכתא קניא, ר' יהודא אמר דיו שיקנה כנגד ערבונו, פי' דקסבר אסמכתא לא קניא אלא כנגד הערבון הוא קונה את הקרקע, שהקרקע נקנה בכסף ולא קנה אלא כנגד המקצת שנתן לו.
אמר רשב"ג במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני. דהיינו מקצת הפרעון הזה יקנה לו, כלומר שכל סמך קנינם לא שמו אותם אלא בזה המקצת, מפני התנאי שעשו ביניהם, שהלוקח סמך לומר בלבו לא יחזור בי המוכר כיון שקיבל עליו לכפול לי הערבון, והמוכר נמי סמך לומ' לא יחזור בי הלוקח כיון שקיבל עליו להניח הערבון בחנם, התם פליגי ר' יוסי ור' יהודא, דמר אמר תנאו קיים ומר אמר יקנה כנגד ערבונו.
אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. פי' כיון שנתן לו מקצת הפרעון ולא היה סמך קנינם אלא על זה המקצת, אלא סמך עליו שיפרע לו השאר, קנה כנגד הכל וחייב להחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים.
מאי לאו ה"ה למטלטלין דבסתמא קני להו כולהו. פי' וקשיא לרב דאמר כנגדו הוא [קונה].
לא מטלטלא בסתמא לא קני כו'. פי' ואינהו לא פליגי אלא בקנין דמטלטלין, ולקבולי מי שפרע, אבל בקנין הקרקע דכ"ע כנגד כולו הוא קונה כך נראה לי פתרון שיטה זו, ופתרון המורה לא נראה לי.
<h2>דף מט.</h2>
הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישר' שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' מש"ה רשאי כו'. קשיא לי ואפי' אי לא מצי למיהדר ביה, והא אכתי לא זכה ביה בן לוי ולא ברשותיה קאי, והו"ל [כתורם] שלא מן המוקף, ומאי שנא האי ממאי דאמרי' בשילהי פ' כל גט [ל' ע"ב] אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, ומקשה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא אעפ"י שהבטיחו והודיעו מדתו אסור לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, כיון דלא זכי בי' ולא בא ברשותו, והכא היכי שרי ר' יוחנן לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, ולומר תשעה כורין שיש לי מעשר יהו מתוקנים על [ידי] אותו כור שיש לי שם, שיהא אותו כור תרומת מעשר על אלו, אינו רשאי, דכיון שלא זכה בו ואינו ברשותו זה יקרא שלא מן המוקף, ואנו חוששין שמא באותה שעה שהוא קורא עליו שם תרומה אינו בעולם ונאבד ואין בדבריו כלום, ונמצא אוכל את שלו שהן טבל גמור, ור' יוחנן שהתיר ואמר רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, לא בכה"ג קאמר שיאמר זה יהא תרומה על אותו, אלא כך יאמר הכור הזה שאמר ישראל זה ליתן לי יהא תרומה על תשעה כורין שיש לי לכשיבא לידי ואפרישנו ואקבענו תרומה, ולא אמר שיהא תרומה מיד אלא לכשיבא לידו, כדאמרי' התם [גיטין כ"ה ע"א] שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, שסומך על אותה ההפרשה העתיד לעשות ושותה ולכשיפריש הוי מתוקנים למפרע, (והם) ה"נ הכא כיון שאסור ישראל לשנות דיבורו ולחזור בו, סומך עליו הלוי שיתנהו לו ומתקן פירותיו בכור זה בענין זה שיאמר לכשיבא לידו יהא תרומה על אלו התשעה כורין, אבל לומר עליו יהא תרומה על אלו בכל מקום שהוא עומד אסור, כיון שאינו ברשותו ולא חייל עלי' שם תרומה כלל, והתם במלתי' דרב אשי אין לפרש כך שמא יעשנו לכשיבא לידו, שהרי ישראל אומר לו הילך דמיו, שאינו נותן לו המעשר, ואפ"ה אומר חוששין שמא עשאו תרומת מעשר, ש"מ דהתם מיירי שיאמר כל מקום שהוא יהא תרומה על אלו, ומש"ה אמר רב אשי דאינו רשאי לעשותו, דשמא באותה שעה אינו בעין ונמצאו דבריו בטלין, והכי מיירינן שיעשנו תרומת מעשר על תנאי זה שיאמ' לכשיבא לידי יהא תרומה על אלו, וסמכינן על דיבורו שיתנהו לו ולא יחזור בו, ומש"ה דבריו קיימין.
<h2>דף מט:</h2>
אמר ליה כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות. ראיתי שכתב ר' שלמה בן היתום זצוק"ל אמר ליה רב חסדא ללוקח אי תיהדר בך קבל עליך מי שפרע דהא לא משכת דכדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות כשם שהמוכר חוזר כך הלוקח חוזר, ואינו נ"ל שיש כאן מי שפרע, דדוקא כי הדר בי' משום יוקרא וזולא מקבל עלי' מי שפרע, אבל אי איתניסו קודם משיכה הדר בי' לוקח וליכא עלי' מי שפרע, דאי אמרת אפי' כי הדר ביה מחמת אונסא מקבל עלי' מי שפרע, א"כ האי דתקנו רבנן משיכה משום גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליי' ולא מסר מוכר נפשי' לאצולינהו, אי צורבא מרבנן הוא לוקח, דידע בי' מוכר דלא מקבל עליה מי שפרע לא טרח ומציל להו, ומה הועילו חכמים בתקנתם אצל צורבא מרבנן, אלא ודאי כל זמן דהדר בי' מחמת אונסא לית בי' מי שפרע, כי אם למאן דהדר ביה מחמת יוקרא וזולא, וכי היכי דכד איתניסו קודם משיכה הדר בי' לוקח ולא מקבל עליו מי שפרע, (הם) ה"נ האי דקא הדר ביה מחמת פחד אונסא, לא מקבל עליו מי שפרע.
<h2>דף נז.</h2>
או דילמא בטיל להו אגב ארעא. פי' ודוקא קודם השרשה, אבל לאחר השרשה עומר מתירן, שהעומר מתיר כל דבר הנשרש בין הגידולין בין ללקט הגרעינין שהשרישו ולאוכלן.
הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל. פי' טעמא דמילתא הוא כדפרישית במהדורא קמא, דמכי אמר זה יהא מחולל בפרוטה זו, קדשה ההיא פרוטה, שהקודש תופס את דמיו, ומכי נתפשת ההיא פרוטה בקדושה יוצא הכלי לחולין ושוב (אינו) [אין] מועלין בו, דהא בהא תליא, כיון דקודש שני נתפש בקדושה קודש ראשון יוצא לחולין, דדוקא קדשי מזבח תופסין תמורתן והן אין יוצאין לחולין, אבל קדשי בדק הבית משעה שתופסין חליפיהן, הן יוצאין לחולין, והמותר אם יש להם ביטול מקח מן התורה חייב ליתן אותו, והכלי כבר יצא לחולין, ואם אין להם ביטול מקח מן התורה אינו נותן כלום, ודומה לזה דין המעילה דתנן במעילה בפ' הנהנה [י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד, פירוש אלו הן קדושין קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין לעולם, הילכך יש בהם מועל אחר מועל, שאם נהנה ראובן בבהמת הקרבן וחזר שמעון ונהנה עוד ממנה שניהן מביאין קרבן מעילה, וה"ה לכלי שרת, ולא אמרי' במועל קמא יצאו לחולין, שאין יוצאין לחולין לעולם, אבל אם הי' כלי של קדשי בדק הבית שאינו קדוש אלא קדושת דמים, כיון שנהנה ממנו הראשון בש"פ, כדתנן התם [נ"ח ע"ב] נתנה קטלה בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב כיון שנהנה ש"פ מעל, וכיון שנהנה ראשון בפרוטה יצא כל הכלי לחולין, והראשון חייב לשלם הכלי וחומש להקדש, או ישלם גוף הכלי ויוסיף עליו חומשו או ישלם דמיו וחומשו, וכשרוצ' לשלם גוף הכלי וחומשו אז עוד יחזור ויכנס הכלי בקדושה, והנהנ' ממנו בין הוא בין אחר מועלין בו, אבל קודם שישלמנו חולין גמורין הוא וברשותו עומד ואין בו מעילה, דמשעה שנהנ' ממנו בפרוט' אוקמי' רחמנא ברשותי' ויצא לחולין, (והם) ה"נ בפדיון, משעה שנתן פרוטה תחתיו יצא הכלי לחולין, ומיהו במעיל' חייב לשלם קרן וחומש מן התורה, אבל בפדיון למ"ד אין להם ביטול מקח אינו חייב לשלם כלום, אלא באותה הפרוט' שנתן תחתיו קנאו.
<h2>דף נט.</h2>
הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב. פי' אם עשה תשובה, ומאי דאמרן לעיל יורדין לגיהנם ואינן עולין, כשלא עשה תשובה.
<h2>דף סד.</h2>
ההולך לחלוב את עזיו כו'. פי' אע"ג דתני ההולך לחלוב את עיזיו, אין פירושו שאמר לו מה שעיזי חולבות היום מכור לך, דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא, אע"פ שא"ל כך וכך מכור לך יהא מותר, שהרי יש לו החלב ורשאי לפסוק עליו אע"פ שלא יצא השער, כדתנן לקמן [ע"ב ע"ב] הי' תחלה לקוצרים כו', אלא ודאי הכין פירושא מה שעזי חולבו' מהיום ועד כל חדש אחד, שאין כל החלב בעולם אלא בכל יום עביד דאתי, וזה יש בין רישא לסיפא, בריש' דאמר מה שעזי חולבות עד חדש ימים או עד זמן פלו' מכור לך מותר, שלא קצב לו כך מדות בדינר, אלא כך א"ל בין רב בין מעט מה שעזי חולבות עד זמן פלו' יהא מכור לך בכך וכך דינרים זהו מותר, שקנה ממנו במזל בין רב בין מעט, וזה דומה לאדם שאומר לחבירו מה שכרמי עושה יין בשנה זו אני מוכר לך בכך וכך שהוא מותר, כיון שיש לו ענבים בכרמו, אלא עדיין לא הגיעו ליבצר, וא"ת שמא יעשו הרבה יותר מן הדמים שנותן לו ונמצא בא לידי רבית בעבור שהקדים לו מעות, אין זה רבית שהרי יש לו ענבים בכרמו, ואדם רשאי לזלזל בפירותיו היכא דיש לו, אבל כשפוסק לו כך וכך מדות בדינר, זה ודאי הוא אסור, כיון שעדיין לא יצא השער והוא אין לו כל החלב וכל היין, שהרי עדיין הענבים לא נתבשלו ואין בהן עכשיו היין אלא עתיד לבא לאחר זמן, ואע"ג דממילא קא אתי כיון דליתנהו אסור.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם. פי' אחר שהלוהו, דאי בעת ההלואה אתני בהדי' לדור בחצרו חנם, זו היא רבית קצוצה, ולא הוי תנא לה בכלל אבק רבית, כדאמרן דמאיזו היא רבית ועד סוף פירקא אזיל ומפרש רבית דרבנן, ודוקא בחנם לא ידור בו, אבל אם רוצה לשכור ממנו בפחות לאחר שהלוהו מותר, כיון דלא אתני בהדיה בעת ההלוא'.
ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהיא רבית. פי' לאו ארישא קאי, דא"כ, בפחות אסור כ"ש חנם. אלא מילתא באנפי נפשה היא וה"ק ואל ישכור ממנו בפחות בעת ההלוא', שמתנה עמו שישכיר לו חצרו בפחו', ואם השכיר הויא מדרבנן, דמדאוריית' רשאי להלוות לו ע"מ שימכור לו מקחו ביוקר או שיקנה ממנו בפחות, או שישכיר לו חצרו ביוקר או שישכור ממנו בפחות, כדפרישי' במה"ק לקמן בהלכה ומפריז על שדהו [ס"ט ע"ב].
קמ"ל דר"נ דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור. כך מצאתי כתוב בספרי', וכך גריס המור', ואינו נר' לי דבפ' כיצד הרגל [כ"א ע"א] אוקימנ' להאי דאמרי' אינו צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגר' וגבר' דעביד למיגר דהו"ל זה נהנ' וזה לא חסר ודוקא בענין זה אסרנו גבי מלוה אבל חצר דלא קיימא לאגר' וגבר' דלא עביד למיגר דזה לא נהנ' וזה לא חסר אפי' גבי מלו' שרי ותדע דהכי הוא דהא מייתי' לקמן עובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא כו', ומדמה לי' רבא ברי' להא דהלוהו ודר בחצרו, והתם הוה נהנ' רב יוסף בר חמא מעבידתייהו, ובעל העבד לא הי' חסר כלום, כדאמרן דניחא לי' דלא ניסתרי עבדי', ש"מ דהכא נמי בגברא דעביד למיגר הוא וחצר דלא קיימ' לאגר'.
ומאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא כו'. פי' ומתני' דקתני הלוהו ואפ"ה אסר, בחצר דקיימ' לאגר', אבל לעולם חצר דלא קיימא לאגר' הלוהו שרי.
<h2>דף סו:</h2>
ואב"א מתני' דאמ' לי' קנה מעכשיו. פי' כשאמר לו אם לא אביא לך עד שלש שנים הרי היא שלך, זו היא אסמכתא דלא קניא, מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות, שאם לא יביא לו מעות הוי מכר ואם יביא לא הוי מכר, וכיון שהמכר תלוי באם, והאי אם הוי אסמכתא לא הוי מכר, אבל כשאמר לו שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים ואם אביא לך יהא בטל, המכר חל מיד, ואם יביא המעות רוצה שיתבטל, נמצא שאין המכר תלוי באם, אלא ביטול המכר תלוי באם, והלכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר קיים הוא, שהתנאי הי' בא לבטל המכר והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר, אבל כשתלה המכר על תנאי, אע"פ שנתקיים התנאי כיון שאותו התנאי הוי אסמכתא אין המכר מתקיים בקיום אותו התנאי, שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר, וכיוצא בזה חילקתי בפ' המגרש בתנאין דגט בין כשהתנה אדם לאשתו לעשות ובין כשהתנה שלא לעשות, שכשהתנה שלא לעשות כגון שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייו, שהגט הוא גט מיד, והתנאי יבא לבטל הגט, שרינן לה להנשא מיד, ולא אמרי' תמתין כל ימי חיי אותו פלוני או אבי' שמא תשתה יין או שמא תלך לבית אביה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים, אלא מתירין אותה להנשא מיד ולא חיישי' שמא תעבור על תנאה ויתבטל הגט, אבל כשהתנה עליו לעשות, כגון על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וכיוצא בו, כיון שקיום הגט תלוי בקיום התנאי, אינו גט עד שלא יתקיים התנאי, שאין הגט קיים בלא קיום התנאי.
אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו כו'. נ"ל דר"ה ור"נ לאו בפלוגתא דתנאים פליגי כדפריש המורה, אלא תרווייהו פליגי אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ורב הונא סבר דוקא עד שלא בא לעולם אמרו רבנן דמצי למיהדר בי', אבל משבא לעולם אינו יכול לחזור בו אלא נתקיימה מכירתו, ור"נ סבר אף משבא לעולם אמרו רבנן דיכול לחזור בו, כיון שהי' המכר בעת שלא בא לעולם, אבל לר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, אע"פ שעדיין לא בא לעולם אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף עב.</h2>
אמר אביי ולאו היינו דר' אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים. מה דקשי' לי במה"ת דאי לר' יוסי גבי ממשעבדי לא שבקית חיי לכל ברי', דמי שמכר נכסי' ומטה ידו יזייף ויכתוב כי לויתי מפלוני כך וכך, ויקדים זמן ההלואה לזמן המכר, ויודה ויאמר כי אני כתבתי לו וכשר הוא, ויטרפו לקוחות ויחלקו ביניהם, נ"ל דודאי כי אינו נאמן על הלקוחות, שמה להם ללקוחות להפסיד בהודאתו של זה כיון שהשטר אינו מקוים, נהי דהועילה לו הודאתו לחייב לעצמו אבל לא לחייב לאחרים, והאי דאמרי' וגובה מנכסים משועבדים הכין פירושא, משעה שהודה בפני עדים כי אני כתבתיו עשאו שטר מקוים עליו וגובה ממנו מיכן ואילך בין מבני חרי בין ממשעבדי, אם ימכור נכסיו לאחרים מיכן ואילך, ולא אמרי' תועיל לו הודאתו להיות עליו כמלוה על פה לגבות מבני חרי ולא תהא כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי, אלא אמרי' בהודאת פיו שהוא כתבו עשאו עליו שטר מקוים וגבי נמי ממשעבדי דמזבן מיכן ואילך, אבל לעולם ממשעבדי דקדמי להודאתו לא גבי, דלאו כל כמיני' לחייב אחרים בהודאתו.
<h2>דף פז:</h2>
מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. פי' כל פועל אוכל מן התורה, בין שכיר יום בין קבלן, כגון שקיבל קמה לקצור דכיון דמלא תבא עליו השמש גמרי', קבלן נמי איתי' בלא תבא עליו השמש כדאמרי' לקמן בפ' המקבל [קי"ב ע"א].
אף פועל אוכל ופטור. פירש המורה ולא אמרינן הואיל ובאגריה אוכל על כרחי' של בעה"ב הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשבי', הא לא אמרי' גבי פועל משום דהתורה זיכתה לו, ולקמן [פ"ח ע"א] נמי דאמרי' הא לוקח חייב מאי לאו בשדה, פי' מאי לאו בשדה דמקח קובע שם וקשי' לתרווייהו דמקח לא עדיף מגמר מלאכ', וקשיא לי מדאמרי' בפ' המביא [ל"ה ע"א] כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד שבת ואחד חצר א' תרומה וא' מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן, כדכתבית לקמן בפירקין במה"ק, ונ"ל שאם הלוקח קונה לאכול זהו גמר מלאכתו שעת לקיטתו, וכדתנן בפ"ב דמעשרו' האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאני' לא יאכל עד שיעשר דברי ר"מ ר' יהודא אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב, אלמא משעה שהוא לוקט הוי גמר מלאכה גבי דידיה, אבל גבי בעה"ב תנן בפ"ק כלכלה משיחפה ואם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צורכו במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו, אלמא הלקיטה לבעל הבית לא הוי גמר מלאכה למעשר, וללוקח הוי גמר מלאכה, והוה אמינא שהפועל יהא דינו כלוקח, מש"ה איצטריך כנפשך, וכי מקשה מאי לאו בשדה הכי מקשה, מאי לאו בשדה חייב הלוקח בלקיטה דהוי אצלו גמר מלאכה, וה"ה לבעה"ב דחייב במירוח או במידי דחשיב גבי דידי' גמר מלאכה חייב בשדה, ואע"פ שלא ראה לא בית ולא חצר.
<h2>דף פט:</h2>
קצץ עמו אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל. פי' ארישא קאי כדפירשתי במה"ק דהו"ל כלוקח וסתמא דברייתא כר' יהודה דאמר [מעשרות פ"ב מ"ה] גבי לוקח אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב, ושתים הוי צירוף, ולא כר' מאיר דאמר דמקח קובע אפי' באחת.
אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ. פי' מאי דתניא לעיל ולא יספות במלח ויאכל מיירי בארץ דחייבת במעשר, והאי דתניא וסופת במלח ואוכל מיירי בחוץ לארץ שאינה חייבת במעשר, וקאי בין ארישא דאכיל מן התורה ובין אסיפא דאכיל בקציצה, ומשום ענבים ודבר אחר לא מיתסר (דפירי) [דשרי] למתוקי פירא, ורבא אוקי תרווייהו בין בארץ בין בחו"ל, ובחדא לא קבעה ספיתה ובתרתי קבעא ספיתה, וכי קתני סופת אקצץ דאינו רשאי לאכול שתים שתים אלא אחת אחת, והילכך לא קבעה בהו ספיתה. וקדמיתא דתני לא יספות, מיירי בפועל דרשאי לאכול אפילו שתים שתים, הלכך לא יספות, וטעמא משום מעשר דספיתה קובעת למעשר בשתים כמו שקובע המקח לר' יהודה, אבל משום מתוקי פירא לא מתסר ומותר להבהב באור וליכל.
<h2>דף צ.</h2>
אמר רב ששת תניתוה רשב"י אומר כו'. קשיא לי נהי דאמר ר' שמעון במקום שרשאי לחוסמה שהוא פטור, ואפ"ה אמר תולה לה כרשינין, במקום שאינו רשאי לחוסמה מי אמר, ונראה לי דר"ש פליג את"ק, ואמר דאפי' בתרומה ומעשר אינו רשאי לחוסמה, ואע"פ שאינו יכול להאכילה תרומה ומעשר יביא לה חולין ממקום אחר, ואע"פ שחייב להביא לה חולין אחר יביא לה כרשינין שהן יפין לה מן הכל, וה"ה אם היתה דשה בתבואת חולין הי' מתיר להביא לה כרשינין כיון שהן יפין לה, ות"ק סבר רשאי לחוסמה וא"צ להביא לה לא חולין ולא כרשינין, ובמקום שאינו רשאי לחוסמה לא ידענו מה היה סובר אם יכול להפטר ע"י כרשינין ואם לאו.
מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה. פי' דוקא ודוש בה, אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא, כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא, אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב, ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה לא מיחייב מלקות, משום דגוי לאו בר שליחות הוא ואין לומר בו שלוחו של אדם כמותו, אבל ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודוש בה חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו, ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה, כי אמרי' אין שליח לד"ע הנ"מ היכי דאי עביד שליח חייב שליח, התם ודאי לא מיחייב שולחו, כדאמרן לעיל בשנים אוחזין [י' ע"ב], אבל הכא דכי עביד שליח לא מיחייב, דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה, ולא לפועל, דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו, וכיון דשליח לא מיחייב, מיחייב שולחו, דשלוחו של אדם כמותו, ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה, אז לא מיחייב בעל הגורן, אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דוש בה, חייב בעל הגורן משום דחסמה, שלא יהא אלא מאליה היא דשה והוא רוצה בדישתה חייב החוסם, שבשני ענינין מתחייב, בין אם יחסום אחר והוא דש בה, דלא תדוש בחסימה אמרה תורה, ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב, משום שחסמה, כדילפי' לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא הי' דש בה.
<h2>דף צא.</h2>
והתנן משלם ואינו לוקה. כך מצאתי כתוב בכל הספרים, ונ"ל דה"ג והכין פירושא, והתנן בר"פ קמא דמכות [ד' ע"א] גבי עדים זוממין מעידים אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכ"א כל המשלם אינו לוקה, ובפ' אלו נערות [ל"ב ע"א] פליגי עולא ור' יוחנן בהא מילתא, וקסבר עולא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, והכא אמאי תניא לוקה ומשלם. ותירץ אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. ורבא תירץ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, פי' אע"ג דלא מציא למיתבעיה בדין למשקל אתננה, מ"מ שם אתנן עליו דכי יהיב לה מדעתי' פסול להקריבו, הם ה"נ הכא אע"ג דאיכא ממונא ומלקות, וממונא דחי למלקות, לא להפקיע שם מלקות ממנו אלא עדיין שם מלקות עליו, וממונא הוא דלא שביק ליה דליחול, והיכא דלא יהיב לי' ממונא, כגון שהוא עני ואין לו מה ליתן, מלקינן לי', ולהכי תניא לוקה ומשלם, לא דדיינינן לי' בתרי, אלא הודיעך התנא שבשני אלה נתחייב, והיכא דיהב ממונא בודאי פקע מיני' מלקות, אבל אי לא יהיב לי' ממונא מלקינן לי'.
<h2>דף צג.</h2>
אלו אוכלין מהלכות מדינה. פירש המורה מנהג שנהגו הם, ואינו נראה לי דמאי דתנן מקום שנהגו לזון יזון, הוי אפילו לא השכיר פועלין אלא לעדור בשדהו שאין שם שום פירות מעלה להן מזונות מביתו, והכי אמרי' דהעושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה אפילו מהלכות מדינה לא אכלי, אם נהגו ליתן מזונות לכל פועל אמאי לא אכלי, ונ"ל שהלכות מדינה הם דברי סופרים שהטילו על בני המדינה שיאכילו הפועלין מן הפירות שהן עסוקין בהן, ואע"ג דמדאורייתא לא אכלי, אכלי מדרבנן, אבל מזונות שמעלה להן מביתו כל פועלין אוכלין במקום שנהגו ואין לחלק בהן כלל.
<h2>דף צו.</h2>
שאל מן האשה ונשאל לו בעלה מהו. מה שכתבתי במה"ק דאלו נשאלה האשה פשיטא לי' לתלמודא דהוי שאלה בבעלים, ולא מצי בעלה למיטען לשואל ומה כח יש ביד אשתי להפקיע ממני פרתי שהיא משועבדת לי לפירות ותליתי הטעם מפני שיש לאשה קנין הגוף, אינו נ"ל מפני שא"צ לטעם זה, שאלו גזל ראובן פרה משמעון והשאילה ללוי, ונשאל לו ראובן, ומתה ביד לוי, פטור לוי דשאלה בבעלים היא, ואע"פ שאין קנין לראובן באותה פרה אלא שמעון הוא בעליה פטור לוי מפני שאין דינו של שמעון אלא עם ראובן ולא עם לוי, דודאי אילו היתה הפרה בחיים הולך שמעון ונוטלה מלוי, א"נ אם שחטה לוי ואכלה הולך שמעון אם רוצה וגובה ממנו, כדאמר רב חסדא [ב"ק קי"א ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, אבל אם מתה מאליה דלא עבד בה מעשה בידים, אין דינו של נגזל אלא עם הגזלן, ולא מצי למיטען עם לוי מידי, אלא אומר לו לאו בעל דברים דידי את, אין דיני אלא עם ראובן שנתנה לי, ואתה לך והדיין עמו, וכיון שאין דינו של שמעון הנגזל אלא עם ראובן, ודינו של ראובן עם לוי, וראובן נשאל ללוי, שאלה בבעלים היא, ופטור לוי, וראובן משלם פרה לשמעון, והם ה"נ האשה אם השאילה פרת נכסי מלוג שלה המשועבדת לבעל בלא רשותו כמו גזלן היא, ואם נשאלה לשואל ומתה פטור השואל, ואין דינו של בעל אלא עם אשתו ולא עם השואל, ודין האשה עם השואל, והלכך שאלה בבעלים היא, ואילו השאילה הבעל ונשאלה האשה לשואל, אע"פ שהגוף הוא לאשה לא הויא שאלה בבעלים ולא כמו שכתבתי במה"ק, שכיון שהפרה משועבדת לבעל, מה כח יש ביד האשה להפקיע השאלת הבעל, אילו השכיר ראובן פרה לשמעון עד חצי שנה, והלך שמעון והשכירה ללוי ל' יום בתוך אותה חצי שנה, ונשאל גופו של ראובן ללוי, ונגנבה מבית לוי, כלום נפטר לוי שלא ישלם לשמעון מפני השאלת גופו של ראובן, אע"פ שגוף הפרה שלו, ומה כח יש לו בה עד חצי שנה שיוכל להפקיע השאלתו של שמעון, וכך נמי האשה אינה יכולה להפקיע השאלת הבעל, כיון שהיא משועבדת לו, ואע"ג דאמרי' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לא הויא שאלה בבעלים אא"כ נשאל לו הבעל, והא דקמבעיא לי' שאל מן האשה ונשאל לו בעלה, אין לפרש כגון שהשאילה האשה שלא מדעת בעלה ולא ידע הבעל בהשאלתה כלל, שא"כ הויא לה אשה גזלן כיון שהפרה משועבדת לעבודת הבעל והיא משאלת אותה לאחרים, וכיון דהויא גזלן אין דינו של בעל על השואל אלא עם האשה אם הי' מוצא לה דבר שהי' יכול לגבות ממנה, ודין האשה עם השואל, וכיון שאין דין הבעל עם השואל, אע"פ שקנין פירות כקנין הגוף דמי, לא נקרא בעליו עמו אלא (אותן) [אותו] שמידיין עמו ומוציא מידו, ואילו גזל ראובן משמעון והשאיל ללוי ושמעון נשאל ללוי אע"פ שהגוף לשמעון כיון שאין דינו של שמעון על לוי אלא על ראובן וראובן על לוי אינו נפטר לוי בהשאלת שמעון, והם ה"נ אשה ובעלה, ולא קמבעיא לי' אלא כגון שידע הבעל בהשאלת אשתו ונתרצה ולא מיחה, וא"ת כיון שידע ונתרצה הו"ל כאלו הוא השאיל ונשאל, לא הוי הכי, אלא כיון שהאשה השאילה היא בעלת השאלה, והילכך אי קנין פירות כקנין הגוף הוי, שייך בעל בקניינה והויא שאלה בבעלים, ואי לא הוי כקנין הגוף, לא שייך בקניינה ולא הויא שאלה בבעלים.
אח"כ התבוננתי וראיתי שזה שכתבתי שאילו גזל ראובן פרה משמעון והשאילה ללוי ונשאל לו ראובן ומתה ביד לוי פטור לוי דשאלה בבעלים היא, מפני שאין דינו של שמעון אלא עם ראובן ולא עם לוי, וראובן הוא בעל דינו של לוי, אינו נראה לי, דכיון דגזלה ראובן משמעון ואינה שלו לא קרינא בי' אם בעליו עמו, ומה שהשאיל שלא כדין השאיל, כיון שאין הפרה שלו, ובעל כורחו של לוי מידיין עם שמעון, ואינו יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את, כ0ון דלוי חייב לשלם לראובן וראובן חייב לשלם לשמעון יש לו לשמעון לתבוע את לוי, ואע"פ שהי' חוב גמור שהי' חייב לראובן מפני שהלוהו מנה, ושמעון הלוה מנה לראובן יכול לתובעו מדרבי נתן [קדושין ט"ו ע"א וש"נ], כ"ש הכא בגזלה שאין לו שום קנין לראובן על פרת שמעון, וכל היכא דקיימא ברשות שמעון קיימא, הילכך אילו השאילה ראובן ללוי ומתה בבית לוי כדרכה, ששמעון יכול לתובעו, שהפרה היא שלו, אע"פ שלא השאילה לו אלא ראובן, ואילו נשאל ראובן ללוי באותה השאלה אין זו שאלה בבעלים להפטר לו, ומינא תימרא מדאמרי' לקמן בהלכתין אלא כי קמבעיא לן לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דודאי שאלה בבעלים היא כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים מהו שואל הוי או שוכר הוי, אלמא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשוני' אי חשוב הבעל שואל חייב לשלם לבעלים הראשונים, ולא מיפטר בעל משום דאשתו השאילה לו והויא שאלה בבעלים, דכיון דאינו משלם אלא לבעלים הראשונים, הם נקראים בעלים ולא האשה ולא מהניא שאלת האשה לפטור הבעלים, והשתא אשה דקניא לה פרה למלאכתה כששכרה לא חשיבא שאלה בבעלים למיפטר בעל, כ"ש הגזלן שאין לו שום קנין עליה שלא תיקרי שאלה בבעלים לפטור לוי, והילכך אם שאל מן האשה ונשאלה לו האשה דפטור, אין לתלות הטעם אלא כדפרישית במה"ק מפני שיש לאשה קנין הגוף וקרינא בה אם בעליו עמו, אבל אם הי' גזלן דעלמא שהשאיל לאחר לא מיפטר משום שאלה בבעלים, דלא מיקרי בעלים, ואפי' אם הי' שואל כגון ראובן שהשאיל פרתו לשמעון עד שלשים יום ושמעון השאילה ללוי ומתה כדרכה אע"פ שהיתה שאלת שמעון בבעלים לא מיפטר לוי ואפי' לרבנן, דעד כאן ל"פ רבנן ור' יוסי אלא בשוכר שהשואל משלם לשוכר ופקעו בעלים הראשונים, אבל אם הי' שואל שהשאיל לשואל שלא פקעו בעלים הראשונים, מודו רבנן דדינו דשואל שני עם הבעלים הראשונים ולא מיפטר משום שאלה בבעלים דשואל ראשון, ומש"ה אמרי' לקמן כגון דאגרה איהי פרה מעלמא והדר נסבה כו', ולא אמרי' כגון דשאלה, דאילו שאלה תחזור פרה לבעליה, ומדר' יוסי בשוכר נשמע לרבנן בשואל, ולא הוה מיפטר בעל משום שאלת אשתו, שאין דינו אלא עם הבעלים הראשונים, ואשה לא הויא בעלים, וכן שואל שהשאיל לשואל, ולא כמו שאמרתי במה"ק וכן שמעון אם השאיל פרתו של ראובן ללוי ומתה כדרכה והיתה שאלה בבעלים פטור לוי, אינו כן שכיון שהפרה חוזרת לראובן הוא נקרא בעלים ולא שמעון ששאלה ממנו, ואילו השאילה הבעל ונשאל לו הבעל הוי פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דפרת מלוג אם מתה מתה לאשה ונסתלקה, דומיא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה, ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר הכא נמי שואל משלם לבעל, וכיון דבעל הוי בעל הפרה אם הי' שאלה בבעלים פטור השואל, ואליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעליה הם ה"נ הכא בודאי אם מתה ביד הבעל מתה לאשה, אבל עכשיו שהבעל השאילה לאחר ומתה בבית השואל תחזור פרה לאשה והבעל יאכל פירות כבראשונה, ולא ישתכר הבעל בפרת אשתו, וא"כ השאלתו לא הפקיעה פרת האשה אלא השואל משלם לאשה, ומה שכתבתי במה"ק שהוא פטור השואל בעבור השאלת גוף הבעל, לא יבא אלא כרבנן ולא כר' יוסי, ומה דכתבית במהדורא תליתאה דהאי דקא מבעי' לי' שאל מן האשה ונשאל לו בעלה שאין לפרשו שלא מדעת הבעל, אלא מדעת הבעל, אינו כלום, שאלו הי' מדעת הבעל הו"ל השאיל הבעל ונשאל הבעל, וכבר כתבתי דאליב' דרבנן פטור ואליב' דר' יוסי חייב, א"ו כגון שהשאילה שלא מדעת הבעל ומפני שהגוף שלה הויא בעלים ואילו נשאלה היא עם הפרה הוי שאלה בבעלי' כדפרישית לעיל, והשתא דנשאל עמה בעלה קא מבעי' לן, אי קנין פירות כקנין הגוף דמי מיקרי בעלים, ואי לא לא מיקרי בעלים.
<h2>דף צז.</h2>
ההוא גברא דשאיל דוולא מחברי' ואיבזע כו'. זו השטה מוכחת דלא מהימן שואל בשבועה דמתה מחמת מלאכה, כדכתבית במה"ק, אבל בפ' המפקיד בה' השוכר פרה [ל"ה ע"ב] אמרי' אמר ר' ירמי' פעמי' ששניהן בחטאת כו', ואמר התם דשואל נשבע שמתה מחמת מלאכה, ובפ' הגוזל עצים בה' נותן לו את הקרן [ק"ז ע"א] אמרי' תנא רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכים הודאה במקצת וכפירה במקצת ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר אמר רבא מ"ט דתנא רמי בר חמא ש"ח בהדיא כתיב בי' כי הוא זה שומר שכר יליף נתינ' נתינ' משומר חנם שואל וכי ישאל ויו מוסף על ענין ראשון כו', אלמא גם השואל שייך בשבועה, ואין לו שבועה אחרת אלא מתה מחמת מלאכה, ויש לומר דפליגי, או יש לומר דלאו דוקא שואל ואגב ריהטא מפרש לי' רבא, ור' ירמיה דאמר נמי בפ' המפקיד דנשבע, כגון שנשבע מאליו, אבל ב"ד אין מחייבין אותו, או י"ל לפי הדחק דהאי דקאמרינן הכא זיל אייתי סהדי כגון שהי' במקו' שיש עדים כאיסי [לעיל פ"ג ע"א], ואף על גב דלא מפרש הכא כדמפרש התם, כיון דפרשיה התם תו לא צריך לפרושי הכא.
המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהית' שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב. אי קשיא והא שבועת השומרין היא זו, דכי קאמר שכור' מתה חייב לישבע, כדכתיב גבי שומר שכר ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ד' תהי' בין שניהם, וחייב לישבע נמי שהשכור' מתה ואני פטור עליה, וכיון שהיא זו שבועת השומרין שחייב מן התור' מן הדין, כי יאמר איני יודע, שיה' חייב לשלם, דהו"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע ומשלם, ואמאי כי מקשינן מינה לרב נחמן ומוקמי כשיש עסק שבוע' ביניהן מוקי לה רישא בתרתי וסיפ' בתלת, והא בחדא פרה משכחת לה, ותו דתני סיפא זה אומר שאול' וזה אומר שכור' ישבע השוכר ששכור' מתה, ומקשה בגמר' ואמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומוקי לה ע"י גלגול, והא היא גופא שבועת השומרין היא, תשובה אין זו שבועת השומרין, דודאי כי אמר מתה ואיהו לא ידע אי מתה אי לאו, חייב לישבע (ומאמתי) שמתה, אבל אחרי שנשבע כי מתה, א"נ דמייתי ליה סהדי דמתה כדרכ', ודייני בהא מילתא דמשאיל אומר שאול' מתה או ביום שהית' שאול' מתה וזה אומר שבורה מתה או ביום שהית' שבור' מתה, זו היא טענ' אחרת, וכי טען הכי הו"ל כופר בכל ולא מיחייב שבוע', ומש"ה מוקמינן סיפא ע"י גלגול, וכי אמר איני יודע לרב נחמן פטור אך אם יש שם עסק שבועה.
<h2>דף צט.</h2>
מעל לפי טובת הנא' שבו. בכריתות בפ' אמרו לו [ט"ו ע"ב] אמרי' שבמעיל' עשה את המהנה כנהנה, שכך מעל המהנ' את חבירו ש"פ כאלו נהנה הוא בשוה פרוט'.
<h2>דף ק.</h2>
ומודה סומכוס היכא דאיכא שבוע' דאורייתא כדבעי' למימר לקמן. פי' המור' כדלקמ' דאוקמינא לה בדקטעה לידה דלאו הילך הוא דקא מוד' לי' בגוי' ואית לי' נשבעין על העבדים ואית לי' טענו חיטין והוד' לו בשעורין חייב, ואינו נראה לי דתירוץ זה אמרי' לקמן אבריית' דתני זה אומר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה יחלוקו, שאין שם טענת שדה, אבל מתני' בשיש שם טענת שדה הרי אין נשבעין על הקרקעות, ולא מיתוקמא שבועה דמתני' אלא כרב אושעיא בטוענו עבד בכסותו ושדה בעומריה, דאגב כסות ועומרים משתבע נמי אעבד ואשדה ע"י זוקקין.
<h2>דף קא.</h2>
ומקבל לאו כחוכר דמי. המורה דגריס א"נ, ופי' א"נ יש קנין, משום דהוה קשיא לי' אמאי צריך לשנות שתי הסברות, באחת מהן היא מתורצת יפה, או שיאמר במציק קא מיירי דאין לו קנין וחייב לעשר ומקבל כחוכר דמי, א"נ יש לו קנין ולא הוי צריך לעשר כלל ומקבל לאו כחוכר דמי, דהא חוכר גופא לא היה צריך לעשר, אלא משום קנסא אמרי' דמקבל צריך לעשר, אבל אי אפשר לומר אי נמי יש לו קנין, דכיון דבמציק מיירי, בע"כ אין קנין למציק, דקרקע אינה נגזלת, וגם אי איפשר לומר מקבל כחוכר דמי, דא"כ אמאי נקט שדה אבותיו, א"ו זה לבדו צריך לעשר משום דחביבא לי', אבל ישראל אחר שקיבלה לא, אלמא מקבל לאו כחוכר דמי, דאלו ישראל אחר חוכר חייב לעשר משום דפורע חובו מן המעשר אם לא יעשר.
<h2>דף קא:</h2>
להודיעו קתני וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא א"כ הודיעו שלשים יום מעיקרא. פי' אם השכיר לו ביתו סתם, שלא קצב עד כמה זמן ידור בתוך ביתו, אלא כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע, ובא להוציאו בתוך ימי הגשמים, א"י משום דלא שכיחי בתי למיגר, ואע"פ שהוא מודיעו בתוך ימי הגשמים חדש או חדשים קודם א"י להוציאו עד הפסח, דאינה מועלת לו הודעה דימות הגשמים כלל משום דלא שכיחי בתי, אלא אם רוצה להוציאו בתוך ימי הגשמים צריך להודיעו ל' יום מעיקרא בימות החמה, דהיינו בר"ח אלול, ואם לא יודיענו למ"ד יום מעיקרא אע"פ שמודיעו בתוך ימות הגשמים, כגון שאמר לו במרחשון או בכסליו אני מודיעך שבשבט או באדר תפנה ביתי, א"י להוציאו עד הפסח משום דלא שכיחי בתי, אבל בפסח ודאי מוציאו כיון דהודיעו בתוך ימות הגשמים, דנהי דלא שכיחי בתים פנויים לדור בהן בחורף, אבל יכול למצוא בית שידור בו בקיץ, הילכך כשיכלה החורף מיד יכול להוציאו, וכן נראה לפרש המשנה המשכיר בית לחבירו, פי' סתם, כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע. בימות הגשמים א"י להוציאו מן החג ועד הפסח, פי' אם בא להוציאו בתוך ימות הגשמים א"י אע"פ שמודיעו (לו) [ל'] יום מעיקרא עד הפסח, משום דלא שכיחי בתי למיגר, אבל כיון שכלו ימות הגשמים יכול להוציאו מיד אם הודיעו ל' יום מעיקרא בתוך ימות הגשמים, מפני שיש לו פנאי למצוא בית ושכיחי בתי בימות הגשמים בעבור ימות החמה. ובימות החמה ל' יום, פי' ואם בא להוציאו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום לאחר שהודיעו, שצריך להודיעו קודם שיוציאנו למ"ד יום כדי שיחזור למצוא בית, ומיכן למדנו שאם רוצה להוציאו בתוך ימות הגשמים, צריך להודיעו ל' יום מעיקרא קודם ימות הגשמים בתוך ימות החמה, כשיוכל למצוא בתים לשכור, וגם מיכן למדנו דמאי דתני בימות הגשמים עד הפסח, דמשמע הא כיון שעבר הפסח מוציאו מיד, כגון שהודיעו ל' יום מעיקרא, דהא בימות החמה גופייהו צריך להודיעו ל' יום מעיקרא.
<h2>דף קג:</h2>
לחרוש אחריו יחרוש פשיט'. פי' בודאי לקצור ולעקור איצטריך לאשמעי' דלא ישנה המנהג, משום דמצי אמר לי' כיון שאזמין לך תבואתך מה איכפת לך בין קצירה לעקירה, להכי איצטריך למתני דלא ישנה המנהג, אבל לחרוש אחריו מה טענה יכול לומר לו שלא יחרוש, וכן במקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע, מש"ה אמר בהו פשיטא.
<h2>דף קד.</h2>
והוא דמתקרי בית כור. פי' אבל אי לא מתקרי בית כור דינו כהין חסר הין יתר, שאם פחת רובע הקב לסאה או אם הותיר רובע הקב לסאה הגיעו, יתר מיכן יעשה חשבון, כדמפרש בבבא בתרא בפר' האומר [ק"ד ע"א].
הי' דורש לשון הדיוט. פי' מן הדין הי' שלא יתן לו כלום, שזה שהוביר שדהו אינה אלא גרמא בעלמא, שלא הזיקו בידים, אלא מחמת זה הלשון שכתב לו נתחייב לשלם, וכך מתפרשים כולם.
וכן כל קרבן שהיא חייבת. פי' לאו דוקא קיני זבה ויולדת דשייך בעל בהו, אלא אפי' אכלה חלב או חיללה שבת דלא שייך בהו, חייב להביא עלי' חטאתה.
הביאו לו כתובת אמן ומצא שכתב בה לכשתיכנסי עמי לחופה הוי לי לאנתו. פי' זו היא כתובת נשואין, וכך היו כותבין בה איך פלוני החתן אמר לפלונית לכשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאנתו ובפנינו כנסה, וכיון שראה הלל זה התנאי בכתובותיהן ידע שגם קידושיהן על זה התנאי היו שלא יהיו נגמרים אא"כ נכנסה עמו לחופה, ואם נחטפה ממנו מקודם לכן לא חלו עליה הקידושין, והמורה שפירש שטר אירוסין אינו נראה לי.
שכך כותב תשלומתא אית לך עלי כל קבל דיכי. פי' זה שהי' כותב לו הלוה כך, כדי שלא יוכל למכרו, ואם מכרו טורפו המלוה מן הלקוחות, משא"כ בשאר מטלטלין שאם מכרם אינו טורפם, וזה טורפו, שהוא עשאו בכתיבתו כאלו היא של מלוה, ומש"ה מקשה טעמא דכתב לי' הא לא כתב לי' הכי לא קנאו, ואם מכרו כשהחזירו לו אינו טורפו, והאמר ר' יוחנן מישכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא אין דינו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי וה"ה דטורפו מן הלקוחות, שהיתומין והלקוחות דינן שוה אלמא משעה שמשכנו קנאו, ואכתי האי כתבא למאי אהני לי'. ומהדר אהני כתבא לגירעון, שאם פיחתו דמיו גובה משאר נכסיו ואפילו מיתמי או מלקוחות, דהו"ל השתא מלוה בשטר, וה"ה נמי אם נאבד כולו.
<h2>דף קח.</h2>
נהרדעי אמרי אפי' משום דינ' דבר מיצר' מסלקי' לי'. ראיתי כתוב לרבי' תם שפסק שאין דין מצרנות אלא בשדות ולא בבתים, שכל ההלכה אינה מיירא אלא בשדות ומשום טעמא דמחרישה, ודוקא [שדות דשכיחי] למזבן אמרי' ללוקח ועשית הישר והטוב, אבל בתי דלא שכיחי למזבן, דלא עביד אינש דזבין דירתי', לא אמרי' בהו ועשית הישר והטוב, ואם איתא דבכל מילי אית בהו דינא דבר מיצרא, כי איפסק משוניתא וריכבא דדיקלי [מאי הוי תיפוק ליה משום משוניתא וריכבא דדקלי] גופייהו, א"ו אין דין בר מיצרא נוהג אלא בשדה בלחוד, ואינו נ"ל דהשתא בשכינות שדה קפדי אינשי ואמרי' בהו ועשית הישר והטוב, כ"ש בשכינות בתים דאמרי' טוב שכן קרוב מאח רחוק, ואי משום דלא שכיח לי' ללוקח ביתא למזבן, אין זו טענה דהא בארעא דחד ובתי דחד אמרי' דמארי ארעא מצי לעכב אמארי ביתא, ואם איתא לימא לוקח לא שכיח לי ביתא למזבן, אלא אפ"ה מסלקי' לי' ולא חיישי' להאי טענה, ומאי דאיסתייע ממשוניתא וריכבא דדיקלי, לא הויא סייעתא, דודאי שדה ובית דחשיבי תשמישן אית בהו דינא דבר מיצרא, אבל משוניתא וריכבא דדיקלי דלא חשיבי תשמישייהו ובשעה אחת אדם מלקט פירותיהן אינן חשובין לדינא דבר מצרא. ועמ"ש ע"ז בתשובות ט"ו.
הכי אמרי נהרדעי משמי' דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. ובפ' הזהב [נ"ז ע"א] אמרי' אמר רב נחמן אמר חסא הכי פריש רב אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להן, והכא משמע דסבר ר' נחמן דאפילו ביטול מקח אין להן, ויש לומר דההיא משמי' דר' אמי והא משמי' דנפשי'.
<h2>דף קט.</h2>
לא סילקא וירקא. פי' האי דלא אהדר לי' פירות שעדיין לא נגמרו, משום דכיון דלא נגמרו דינן כאילן, והיינו שבח שקמה, ואי אית לי' בשבח שקמה אית לי' בשבח פירות שלא נגמרו, ואי לית לי' בשבח שקמה לית לי' בפירות שלא נגמרו.
דיקלא ואלים בעי מר שבחי'. פי' דלא דמי דיקלא ואלים לשבח שקמה או לפירות שלא נגמרו, דשבח שקמה ופירות שלא נגמרו למיקץ קיימי לכשיגמרו, אבל דיקלא ואלים לא קאי לעולם למיקץ, ומש"ה אהדר לי' התם לאו אדעתא דהכי נחת.
א"ל גלי אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת וכו'. אין פירושו דגלית אדעתך מדקאמר כורכמא רישקא הוא דבעאי כדפריש המורה, דאם כן אי הוה טעין דאנא הוה נטענא תאלי בדוכתייהו, ה"נ דהוה שקיל, ונמצא שבעבור שלא ידע לטעון הפסיד דינו, ואי איהו לא ידע לטעון ליטענו ליה ב"ד אי דינא הוי הכי, אלא אע"ג דטעין הכי לית ליה, והכי פירושה משעה שקיבלתה אותה לאספסתא גלית אדעתך דלמישקל ואיסתלוקי עבדת ולא ליטע בה נטיעות המתקיימות, הילכך אין לך בהן אלא דמי העצים.
<h2>דף קט:</h2>
דבעינא למיסק לא"י. פי' טעמא משום דבעי למיסק לא"י, הא לאו הכי לא יהבינן ליה מידי, דכי היכי דבעה"ב לא מצי לסלוקי' כל זמן שהאילנות קיימין, הם הכי [נמי] שתלא, ואי מסתלק לא יהבי' לי' מידי.
ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחברי' לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. פי' הכי מסקינן דדוקא היכי דקש בזמניה פליג אביי ואמר דפירא הוי וכל העצים שלו, דכיון דבזימניה קש דעתיה עילויה, אבל אם הזקין בלא זימני' או אם יבש דאין דעתו עילוי', מודה לרבא דילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, ורבא אמר אע"ג דקש בזימני' לאו אדעתא דהכי נחת שיאכל גוף הגפנים כי אם פירותיהן, הלכך ימכר זה הפרדס עם גפניו זקנים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שישלם עשר שנים, או יזרע הפרדס הזה ומן הגפנים יקנה קרקע אחר ויזרע גם הוא עד שישלים זמנו ויאכל הפירות עד זמנו, ואי קשיא ואמאי בקופא סבא אמרינן דשקיל פלגא, ולא פליג עלי' רבא למימר דאע"ג דבזימני' הזקין ילקח בו קרקע, ובשטפה נהר נמי דהוא בלא זימניה ואמרן דשקיל ריבעא, ולא פליגי אביי ורבא לומר דילקח בו קרקע, שהרי בלא זימני' גם אביי מודה דילקח בו קרקע, יש לומר שאין זה הדין דומה לאותו [דין דקופא סבא, ששם] (ששים) קיבל השדה לזורעו ויש לו לחלוק עמו בין בזרעים בין באילנות הצמחים בו כדאמרן לעיל, וגוף השדה הוא של בעלים, והכל הם פירות שחולקים בין שניהם, הלכך באילן שהזקין בזמנו לוקח מחצה, ושלא בזמנו נוטל רביע, כדין שתלא דמסתלק בלא זימני', וגוף השדה הוא לבעליו ומודה בזה רבא, אבל הכא דמשכין ההיא פרדיסא לאכול פירותיו עד עשר שנים, פליג רבא ואמר דאע"ג דקש בזימני' אינו רשאי לאכול גוף הגפנים כי אם פירותיהן, הילכך ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן עד הזמן, ואביי אמר בודאי כשהזקין בלא זימני' דלא אסיק אדעתי' ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אבל כשהזקין בזמנו דדעתי' עילוי', פירא הוו והכל שלו. ולעיל בפ' השוכר את האומנין [ע"ט ע"א] אמרן השוכר חמור מחבירו ומתה בחצי הדרך אם יש בדמי' ליקח יקח, כדאמרי' הכא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, והכא דקש בזימני' פליג אביי משום דדעתי' עילוי' ואמר הכל שלו, והיכא דאין בדמיה ליקח כי אם לשכור, פליגי רב ושמואל [שם], דרב אמר לא מכלינן קרנא, אלא הנבלה היא לבעלים והוא נותן לו שכרו של חצי הדרך, ושמואל אמר מכלינן קרנא ושוכר בדמיה כדי להשלים לו תנאו לילך עד מקום שהשכירו, ולא אמרי' יהא הכל [שלו] כדאמר אביי הכא, משום דלא דמו, שהוא עתיד לילך עד אותו הדרך, והיאך יקח הנבלה בחנם ולא פרעו עדיין מכל שכירות הדרך כזה שפרעו מכל פירות עשר שנים, הילכך דין הוא שיאכל כל העצים משום דהוי פירא.
תא שמע נפלו לה זיתים וגפנים זקנים כו'. מה שפירשתי במה"ק דאי פירא הוי ליהוו כפירות מחוברין לקרקע דאינון לבעל, אי קשיא והא באלו פירות מחוברין לקרקע אמרי' דאינון לבעל שהן צריכין עדיין לקרקע, אבל אם אינם צריכים לקרקע כלל, הא קי"ל דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. ופירות תלושין הן של אשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, והני נמי כיון שיבשו ואינן צריכין כלל לקרקע ליהוו כתלושין ואמאי ליהוו דבעל, יש לומר באילו פירות מחוברין שאינן צריכין לקרקע דכתלושין דמי, הנ"מ בפירי, דכמה דקיימי בארעא מיכחש כחשי, הילכך לתלישה קיימי, אבל הני עצים דלא מכחשי, אדרבה טפי מינטרי שפיר אגב קרקע, לא אמרי' כתלושין דמו, הילכך אי חשבית להו פירות הוו להו כפירות המחוברין לקרקע דאינון לבעל.
<h2>דף קי.</h2>
לאו מי אוקימנה בשדה אחרת. פי' דוקא גבי בעל חשיב קרנא בשדה אחרת, שאפילו אם תחשבם פירא הוו להו פירות תלושין כיון שאין לה קרקע, ותנן [כתובות ע"ט ע"א] נפלו לה פירות תלושין ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אבל גבי ממשכן, מה לי אם משכן ראובן פרדיסו של שמעון שהי' נטוע בשדהו, מה לי אם הי' נטוע בשדה לוי, כל פירות האילנות שלו. וקופא סבא פירא הוי ואדעתא דהכי נחת, אבל בעל מי איכא למימר אדעתא דהכי נחת.
רב יהודא אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. פי' ואין לומר כאן מיגו, כגון שהי' ידוע לעולם שממושכנת היא אצלו, אלא שלא היו יודעים לכמה שנים, אי נמי י"ל דמש"ה לא מצי למטען לקוחה היא בידי מפני שערער עליו, והכי משמע וקדם המלוה ואכל את הפירות, שעירער עליו ולא הספיק לתובעו בדין ולמונעו ולסלקו מן השדה עד שקדם המלוה ואכל את הפירות, ומש"ה לא מצי למיטען לקוחה היא בידי, שלא אכלה שלש שנים בשופי.
התם לאו מילתא דעבידא לאיגלויי כו'. מה שכתבתי במה"ק דשטר שכתוב בו סילעין סתם ומלוה אומר שלש ולוה אומר שתים, ומיתו סהדי דשטרא או שהלכו להם למדינ' הים דהיא מילתא דלא עבידא לאיגלויי, אינו נרא' לי, דכל מילתא דהות באנפי סהדי מילתא דעבידא לאיגלויי חשבי' לה, דקלא אית לה, וסהדי דשטרא מודיעי לכ"ע, ואיהו נמי מודה באנפי כמה אחרינא, הילכך אי קדם מלוה ותפש, גם רב יהוד' מודה דלא מפקי' מיני', דעד כאן לא פליג עלי' דרב כהנא אלא בטענת קרקע משום דבחזק' בעלי' עומדת, אבל בטענ' מטלטלין מודה דלא מפקי' מיני', ומאי דאמרן בפ"ק [ד' ע"א] שאני התם דקא מסייע לי' שטרא, דוקא קודם שתפש המלוה, דלא ליהוי לוה כמודה במקצ' הטענה, אבל בתר דקדם ותפש מלוה, כיון דהיא מילת' דעבידי לאיגלויי לא מפקי' מיני', ובמלת' דלא עבידא לאיגלויי, אע"ג דאינה טענת קרקע אלא טענ' מטלטלין, אם קד' ותפש שלא כדין מפקי' מיני', כגון ראובן שאמר לשמעון חפץ זה אני מוכר לך באסתירא ק' מעה, ומשום שאינו חייב לו אלא אסתירא כפחות שבלשונות, אם קדם ותפס מיניה מאה מעה מפקי' מיני', דשלא כדין תפס, ומוד' בזה רב כהנא דכל טעמו אינו אלא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, וכל היכא דלא עבידא לאיגלויי לא שאני לי' בין קרקע ובין מטלטלין דמפקי' מיני'.
שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר בי' כו'. פי' ואם קדם מלוה ואכלה חמש, ולוה אמר לא הי' אלא שלש, תחזיר לי שנים שאכלת, ואם אתה אומר אמת שחמש היו הבא שטריך, והוא אומר אירכס לי, נאמן המלוה ע"י מיגו, דהשתא לאו לגוביינא קאי, וכיון דאכלה כל זימני' לא איזדהיר בי'.
ה"נ דמהימן, פי' בודאי דמהימן, אלא הכי מקשה לי', היכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי קלקולא, ואי קשי' בלאו רב יהוד' נמי תקשי לן, ואמאי אמר אלא מעתה, דמשמע לרב יהוד' קשי', תשובה בודאי לא קשיא אלא לר"י, דבשלמא אי אמרת דהתם לא אמרינן מיגו, דהאי דלא טעין לקוחה היא בידי משום דמירתת שמא יבואו בני אדם שנמצאו בעת המשכנת' ויעידו וימצא כזבן לעולם, הכא נמי לא חשו חכמים להאי קילקולא משום דמירתת ומילתא דלא שכיחא לי' היא ולא גזרו בה רבנן, אלא לר"י דחשיב לי' מיגו ולא אמר דמירתת, אם כן הכא נמי ניחוש דילמא טעין הכי.
<h2>דף קי:</h2>
אמר ר' יוחנן על היתומי' להביא ראי'. בכתובו' בפ' אלמנה נזונת [צ"ו ע"א] אמרי' בעי ר' יוחנן יתומי' שאמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי', ניכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי', או דילמא ניכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומי' להביא ראי', ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומי' להביא ראי', וי"ל דבתר דפשט לי' לוי ממתנית' סברה והדר איהו למימר הכא ניכסי בחזק' בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי, א"נ יש לומר דאע"ג דהא פשיטא לי', ההיא מבעיא לי', משום דטעמא דהכא כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא, והילכך כולה ארעא קיימי בחזקת בעל חוב, אבל התם דלא בעיא אלא מזוני, לא קיימי כולהו ניכסי בחזק' האלמנה, שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו, וכולהו ניכסי בחזקת יתמי קיימי, ואין כח באלמנה להוציאן מידן בעבור מזונותי' כמו שיש הנה כח בבעל חוב להוציא כל השדה מיד היתומי', אלא היתומי' מחזיקים הנכסי' והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו, ומש"ה הוה מסתפק ר' יוחנן למיבעי אם יש לאלמנה עליהן חזקה כנגד מזונותי'.
הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח כו'. לא ידעתי אנה היא חלוקה זו, והמורה כתב דפלוגתא היא בפ' הכותב, וחפשתי שם ולא מצאתי אותה, עיין בפ' מי שהי' נשוי [צ"א ע"ב] ושם תמצא דרמי בר חמא הוא דסבר הכי דלא מצי לסלוקי בזוזי ורבא דחייה כדפרישי' בפ' הגוזל עצים במהדורא רביעאה בתרא, וכי היכי דלוקח לא מצי לסלוקי' בזוזי, הם ה"נ יתמי, ומש"ה מעלין אותן בדמים.
<h2>דף קיא.</h2>
לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית. פי' ואפ"ה בעה"ב פטור, ואע"ג דאיהו אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין, וקי"ל בכל התור' שלוחו של אדם כמותו, וטעמא דמילתא דכי חזו פועלין לבעה"ב כד מוגר להו סמכו דעתייהו דלפרעינהו ביומיה, אבל כי לא חזו לי' לא סמכו דעתייהו דלפרעינהו [ביומיה], דאע"ג דאמ' להו שכרכם על בע"ה וסמכו עלוי', נהי דסמכי עלוי' דלפרעינהו, אבל לאלתר לא סמכא דעתייהו, ומש"ה אינו עובר.
<h2>דף קיב.</h2>
אומן קונה בשבח כלי והלואה היא כו'. אי קשי' היכי אמרי הכא דאי אומן קונה בשבח כלי דהויא הלואה, והא אמרינן בפרק הגוזל עצים בהלכה נתן לחרש שידה תיבה ומגדל [צ"ט ע"א], לימא כתנאי עשה לי שירים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשה מקודשת דברי ר"מ וחכ"א אינה מקודשת כו' עד מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קא מיפלגי, דר' מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי, אלמא אם אומן קונה בשבח כלי הויא מקודשת, ואי אמרי' דהלואה היא הו"ל מקדש במלוה, תשובה הכא אמרי' דהויא הלואה שכשהוא מחזיר לו טליתו הוי כאילו מוכרה לו, מפני שאומן קונה בשבח כלי ומאמין לו מעותיו וכל מה שאדם מוסר לחבירו ומאמין לו מיקרי הלואה ולא שכירות, ואינו עובר בבל תלין על הקפת המקח כי אם על הקפת השכירות, אבל התם לגבי אשה בנתינת הכלים שנותן לה האומן היא מתקדש' לו מיד ואין שם הקפה, ומה שאמרנו שם אומן קונה בשבח כלי כדי להוציאו מדין שכירות, משום דאמרינן התם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה דעביד חייבת למיפרעי' והו"ל מלוה גבי', וכי יהיב לה כלים הויא לה כמקדש במלוה, להכי אמרי' אומן קונה בשבח כלי דלא מחייבא לי' מידי עד דיהיב לה כלים, וכי יהיב לה הויא מקודשת באותו השבח שנותן (לו) [לה] ואין שם הלואה. אבל הכא כשמחזיר לו כליו לבעה"ב ומאמין לו, בודאי הויא הלואה, ואי אמרת דשכירות היא ה[ו]יא לה הקפה דשכירות והי' עובר עליו.
<h2>דף קיג.</h2>
מני [מאן כצ"ל] אילימא בעל חוב הא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. קשיא לי אם לא יחבול רחים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בתוך ביתו משמע, א"כ אם חבלם בחוץ אינו עובר, א"ו אפילו בחוץ משמע, ולק"מ, וראיתי דהויא פלוגתא דתנאי, דלקמן אמרי' ת"ש אם חבל תחבול שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר אתה אומר בשליח ב"ד או אינו אלא בעה"ב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו הרי בעה"ב אמור כו', אלמא האי תנא ס"ל דלשון חבלה לא משמע אלא בתוך הבית ולא בחוץ, ולא יחבל ולא תחבל נמי בפנים משמע לי', ומאי דדייקי' הא אחרים ושל אחרים חבול בפנים הוא, אבל מיהו לא תימא דוקא בפנים עובר עליהם אבל בחוץ לא, דה"ה דבחוץ נמי, והאי דנקט בל' חבלה לומר לך שאפי' שליח ב"ד שמותר לו לחבול דברי' אחרי', אלה הוא אסור לחובלם, ולאו דוקא נקיט חבלה למעוטי בחוץ, ואידך תנא דסבר שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו למשכנו, משמע לי' אם חבול תחבול בחוץ, וה"ה נמי לא יחבל ולא תחבול אפי' בחוץ משמע לי', וכיון דשמואל סבר דשליח ב"ד מנתח נתוחי, אמאי לא תירץ לי' דהאי לא יחבול ולא תחבול בחוץ אפי' בחוץ משמע לי', ומאי דדייקי' הא של אחרי' חבול בחוץ הוא ובבעל חוב, ויש לומר לפי שיטתו השיבו, דאפי' לדידך דמשמע לך בפנים, מצינא לאוקומה בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין.
<h2>דף קיג:</h2>
מפשיטין אותה ממנו כו'. נרא' לי דהא מתנית' אתי' אף למ"ד אין מסדרין, ומשום השבת העבוט תני הכי, שגם בהשבת העבוט אינו חייב לאהדורי בעיני' אלא מאי דחזי לי', ומאי דאמרן לעיל ודילמא עד שלשי' יום מהדר לי' בעיני' כו', דחיתא הות ולא איתוקמא הכי.
<h2>דף קיד.</h2>
איבעי' להו מהו שיסדרו בבע"ח. פי' לרשב"ג אין לשאול, כדאמרן דלדידי' ודאי לית ליה סידור, ולא מבעיא לי' אלא לרבנן, א"כ כי אמרי' לקמן ומה בע"ח שמחזירי' אין מסדרי', בחזרה דרבנן מיירי, כדפרישית במה"ק, ולא בחזרה דרשב"ג כדפירש המורה.
<h2>דף קיד:</h2>
א"ל ולאו כהן הוא מר וכו'. פליגי הא אמאי דאמרינן בבראשי' רבה [פרשה ע"א] בפסוק ותאמר לאה בגד פעם אחת נחלקו רבותינו על אליהו אלו אומרי' של גד ואילו אומרי' של בנימן בא ועמד לפניהם אמר להן רבותי למה אתם חלוקים עלי אני מבני בניה של רחל אני.
קברי גוים אין מטמאין כו'. מאי דקשיא במה"ק, נ"ל לתרץ דאליהו מלאך הוא, ובאויר הוה קאי, דאהל איכא מגע ליכא.
עד בא השמש תשיבנו לו זה הוא כסות יום שניתנ' ליחבל בלילה. קשיא לי דהא סמוך לו כתיב כי הוא כסות' לבדה הוא שמלתו לעורו במה ישכב וגומר.
<h2>דף קטז:</h2>
היכי דמי אי דאמר לי' עלייה זו כו'. מה דקשיא לי במה"ק דמהכא משמע דדוקא במשכיר עלייתו ונפחתה חייב לתקנה המשכיר, שהוא בעל העלייה, אבל בית דחד ועלייה דחד ונפחתה העלייה, בעל העלייה מתקן עלייתו, והכי נמי מוכח לקמן [קי"ז ע"ב] דאמרי' הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי כו', שעל בעל עליי' לתקן עלייתו, ולקמן [שם] תנינן הבית והעליי' של שנים שנפלו כו', ומוכח מהתם שעל בעל הבית מוטל לתקן העלייה שהיא תקרת ביתו ובעל עליי' דורס עליה, נ"ל לתרץ דודאי בתחלת בנינם בעה"ב שהוא התחתון חייב לתקן את העליי', מפני שהיא תקרת ביתו, והיאך יהי' ביתו מתוקן אם לא יקרה אותו, הילכך הוא חייב לתקן העלייה, והעליון הוא דורס עליה משום דביתא לעליי' משתעבד, וה"ה נמי אם היו בנוים ונפלו הבית והעליי' כל הכתלים, שצריך לבנות ביתו כבתחלה, בעל הבית חייב לתקן העליי' משום שהיא תקרת ביתו, אבל אחרי שבנה ביתו ותיקן העלי' שהיא תקרת ביתו, ובעל העליי' דורס עליה ומשתמש עליה, משום דביתא לעליי' משתעבד, ומחמת שימושו ודריסתו נפחתה העליי' וכותלי הבית קיימין, אין על בעל הבית לתקן העלייה, מפני שהוא אומר לו אתה דורס עליה ומשתמש עליה ומקלקל התקרה ואני צריך לתקנה לך, אין זה דין, אלא בעל העליי' חייב לתקנה שהוא דורס עלי' ומשתמש עלי', ומש"ה כשנפלו לגמרי אמרי' שבעל הבית מתקן העליי', אבל כשהבית והעליי' כותליהן קיימין ונפחתה העליי', אין בעל הבית חייב לתקנה אלא בעל העליי', ומתני' דתנן הבית והעלייה ונפחתה העליי' והכתלים הם קיימים ומחייב לבעה"ב לבנות העליי' מוקמי' לה בשוכר ומשכיר, שגם העלייה של משכיר, אבל אילו היה בית דחד ועלייה דחד היה בעל העליי' חייב לתקן עלייתו, ובהנהו בי תרי נמי דהוו דייירי חד עילאי וחד תתאי מפני שהעלייה שלו חייב העליון לתקנה ותו לא קשיא ולא מידי.
<h2>דף קיז.</h2>
ותיסברא והא לענין ניזקין איפכא שמעי' להו כו'. פי' ותיסברא לאוקומי טעמא דמתניתין משום דתחתון הוא ניזוק מן העליון, והוא תובע לעליון שיתקן לו העלייה, והא בסברא זו איפכא שמעי' להו, אלא הכא במתני' בחזוקי תקרה קמיפלגי כו'. פי' ועליון הוא דתובע לתחתון, ולא תחתון לעליון דלא הוי ניזוק, ותו (דעלייה) [דעליה] קאי לתקן העליי', כיון דאוקימנא בשוכר ומשכיר.
<h2>דף קיז:</h2>
בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודא אסור לאדם שיהנה מממון חבירו. פי' ואע"פ שהוא זה נהנה וזה לא חסר, ונפקא מינא להדר בחצר חבירו שלא מדעתו וחצר לא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר שהוא צריך להעלות לו שכר, ותלמודא דחי להו דלא תשמע הכי ולעולם אית ליה לר' יהודא זה נהנה וזה לא חסר פטור.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זיבלו לרשות הרבים לזבלים. פי' לאפוקי אם הוא מתכוין לנקות את ביתו, שאינו רשאי להוציאו ברה"ר, דדוקא כשהוציאו לצורך לזבל שהוא צריך לו להוציאו לגינתו התירו לו להוציאו ברה"ר, אבל לא כשאינו צריך לו.
ותנן גבי מקח וממכר כה"ג כו'. נ"ל דה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע, וכן נמי גבי ערלה אילן היוצא מן הגז' ומן השרשים חייב בערלה דברי ר"מ ר"י אומר מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב בערלה, וצריכא דאי אשמועי' לענין ממונא, בהא קאמר ר"י משום דממונא, אבל גבי ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר"מ, ואי אשמעי' גבי ערלה בהא קאמר ר"מ (אבל) משום דאיסורא אבל בממונא אימא מודה ליה לר"י צריכא.
<h2>דף קיט.</h2>
בעי רב ענן מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו מאי. קשיא לי ומאי קא מבעיא ליה, והא פשטא דמתני' הכי משמע, כל הנופות שהוא יכול העליון לפשוט ידו וליטלן הרי אלו שלו, ושאר הנופות שאינו מגיע ליטלן הן של תחתון, ועיקרו הוא דעליון, כדאמר רבא דבעיקרו כ"ע ל"פ דעליון הוי, א"כ בפירוש משמע דקאמר ר"ש שאם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דעליון הוי, מש"ה נ"ל דהכין פירושא דמתני', דר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו, וכל היכא דקאי בין סמוך לעליון בין סמוך לתחתון, כי היכי דעיקרו הוי דעליון, שהרי בקרקעו הוא נטוע, הה"נ נופו, ור' יהודא סבר לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו, אלא כיון דנוטה על אויר התחתון אע"ג דסמוך לעליון דתחתון הוי, ור' שמעון סבר כל שהעליון יכול ליפשוט את ידו וליטלו הרי הוא של עליון, דכאילו הוא נטוע ע"ג קרקעו של עליון דמי, ואע"פ שגם תחתון מגיע בו דעליון הוי, דכאילו נטוע ע"ג קרקעו דעליון דמי, ואם אין יכול לפשו' העליון את ידו וליטלו לא הוי כנטוע ע"ג קרקעו, וכיון שהוא נטוע על התחתון דתחתון הוי, ואע"פ שגם התחתון אינו מגיע לו, וזה קורא במתני' והשאר של תחתון, כל אותו שאין העליון יכול לפשוט את ידו וליטלו הוא של תחתון, ולאו בירק אחד מיירי לומר שהנופות הקרובים לעליון של עליון והקרובים לתחתון של תחתון, אלא ה"ק כל ירק שהעליון יכול לפשוט' את ידו וליטלו הוא של תחתון, והשתא בעי אם העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו מאי, מי אמרי' בעינן שיוכל להגיע בידו לעיקרו, ואז הוא דומה כאלו היה עיקרו נטוע ע"ג קרקעו, אבל אם אינו מגיע לעיקרו אע"ג דמגיע לנופו ולא כלום הוא, ודתחתון הוי, או דילמא כיון דמגיע לנופו אע"פ שאינו מגיע (לנופו) [לעיקרו] דעליון הוי מפני שיכול להביאו אצלו כולו ע"י אותו הנוף שאוחז בו ומביאו כולו אצלו.
